שלום לכולם,

שמי ליהי ואני אישה בת 30, סטרייטית, נשואה ולאחרונה גיליתי שגם בריאה. ברצוני לשתף אתכם בסיפור החרדה הגדול שלי – חרדה שליוותה אותי מספר חודשים והפכה לחלק מהמציאות היומיומית שלי – מהרגע שפתחתי את העיניים כל יום ויצאתי מהמיטה ועד הרגע שעצמתי עיניים ונרדמתי לכמה שעות של שקט ושלווה.

תמיד ראיתי את עצמי כבחורה ששומרת על עצמה ומנהלת חיים נורמטיביים למדי – לומדת, עובדת, מנהלת זוגיות מאושרת ומונוגאמית, נישאת לבחיר ליבי, מגדלת כלבה ושלושה חתולים. חולמת כמו כולם על קניית בית, על הרחבת המשפחה. בקיצור – בחורה רגילה.

בשנות רווקותי ידעתי כמות "סבירה" של מאהבים, גברים אתם קיוויתי לנהל קשר ארוך טווח ועל כן גם קיימתי עמם יחסי מין, אך גם ידעתי סטוץ או שניים – כמו כולם. תמיד הקפדתי לרכוש קונדומים ואף פעם לא סמכתי על הצד השני שידאג לכך לעצמו. עקבתי אחר ההמלצות לגבי מתן מין אוראלי ולא אפשרתי גמירה בפה. יחד עם זאת, היו מקרים בקשרים די ארוכים בהם אפשרתי לבחור אותו אהבתי לחדור אלי פעם או פעמיים בטרם הלבשנו קונדום, לא התייחסתי לכך כמשהו מסוכן ולא חשבתי שווירוס ה- HIV קשור לחיי, למעט העובדה שממש במקרה ביום הולדתי חל יום האיידס הבינלאומי. כך ניהלתי את חיי על מי מנוחות, עד חודש מאי 2011:

מאי, 2011

לאחר חמש שנות זוגיות ושנת נישואין אחת, בעלי ואני התחלנו לשוחח על הבאת ילדים לעולם. בעקבות כך הפסקתי ליטול גלולות, במטרה להכין את גופי להריון. לרוע המזל, לאחר תקופה של חודשיים – שלושה ללא גלולות התפרצו בפני פצעי אקנה הורמונאלי מחרידים ששלחו אותי בריצה אל רופא העור. רופא העור רשם לי מרשם לאנטיביוטיקה ושלח אותי לדרכי. לאחר כמה ימים של טיפול אנטיביוטי ובשעת צחצוח השיניים לפני השינה, חשתי תחושה מוזרה בלשון. הסתכלתי במראה וגיליתי שכבה לבנה על גביה.

רצתי אל הלפטופ, פתחתי גוגל והקשתי את צמד המילים "לשון לבנה". מיד עלו לא מעט אתרים שפירטו את מגוון הסיבות העשויות לגרום לפטרייה בלשון. בכל אחד ואחד מהאתרים הללו הדגישו את הקשר של פטרייה בלשון אל כשל חיסוני חמור – אל מחלת האיידס. אמנם גם דיברו על גורמי סיכון אחרים ועל כך שנטילת אנטיביוטיקה אכן יכולה לגרום להופעת פטרייה בחלל הפה, אך בהחלט הדגישו את מחלת האיידס כגורם סיכון.

נחרדתי! התחלתי להרהר בעברי ואמרתי לעצמי שאין שום סיכוי שהמצב הנוכחי שלי קשור ל-HIV, הרי תמיד נזהרתי לא? אז זהו שמסתבר שלא!

יוני – אוגוסט, 2011

סוף שנת הלימודים הלפני אחרונה שלי בפתח ותקופת המבחנים ממש מעבר לפינה. במקום להתרכז בלימודים ובעבודה אני עסוקה בלגלוש כל הלילה באתרים בארץ ובעולם המדברים על וירוס ה-HIV ועל גורמי הסיכון שלו. אני מתחילה להיזכר בכל קשר מיני שהיה לי בחיי. הראש שלי החל לתעתע בי ופחדתי שכל אותן חדירות מעטות לפני הלבשת הקונדום הרסו את חיי. פקפקתי בזיכרון שלי לגבי המין המוגן שהיה לי ופקפקתי במי שאני ובבחירות אותן עשיתי בחיי.

הרגשתי מטומטמת, הרגשתי זולה וחשבתי שהעבר שלי רודף אותי. פחדתי לשתף את בעלי בחרדות שלי ועוד יותר פחדתי שאולי סיכנתי אותו ואת בריאותו. שיתפתי את אור וזיו, זוג החברים הכי קרוב שלי מילדות בחששות האלה והנחתי להם לנסות להרגיע אותי, לומר לי שאף פעם לא באמת הייתי בסיכון, שהכול בסדר, הכול מצוין בעצם. זה עבד, אבל לא להרבה זמן.

גלשתי לכל מיני אתרים מפוקפקים שזעקו שלמעשה מדובר בקונספירציה אחת גדולה ואף ציטטו רופאים "מומחים" מעטים שטענו שווירוס ה-HIV לא גורם כלל וכלל לאיידס, שבעצם הכול באשמת התרופות. היות ואני אדם חושב, משכיל ומצפוני מטבעי, לא מצאתי נחמה בגיבובי השטויות האלה והבנתי שמדובר באתרים מסוכנים ומטעים, שעשויים לעודד אנשים למנוע מעצמם טיפול יעיל ומציל חיים. 

התחלתי לומר לעצמי "לכי להיבדק וגמרי סיפור!" אבל הפחד היה חזק ממני ונחלק לשניים. ראשית, פחדתי מתשובה חיובית ומההשלכות הבריאותיות שלה. שנית ואף יותר מהפחד הבריאותי, פחדתי מההשלכות החברתיות והמשפחתיות של תשובה חיובית. בעיקר פחדתי מתגובת המשפחה שלי, משפחה שאיבדה את האב המפרנס, את ראש המשפחה לפני שנים רבות, משפחה שידעה לא מעט טרגדיות וקשיים בחיים. משפחה שתמיד ראתה אותי ככבשה השחורה בנעוריה, אבל כאחת שלקחה את עצמה בידיים ונמצאת על המסלול המהיר להצלחה. דמיינתי לעצמי את אמא שלי מחליפה את סיפורי הגאווה שלה לאחיי הגדולים בסיפור עצוב ומטלטל. איך במקום לספר להם "ליהי קיבלה 100 בקורס סטטיסטיקה מתקדמת" היא מספרת להם שקרתה עוד טרגדיה במשפחה ושמסתבר שלמרות הכל, הייתי ועודני הכבשה השחורה.

לאט לאט, הרצון להיבדק התחלף באמירות עצמיות כגון "אף פעם לא באמת היית בסכנה" או "צאי כבר מהסרט המטופש הזה!". שוב נרגעתי לתקופה קצרה, אך הפחד רק חיכה להרים את ראשו המכוער מחדש. נזכרתי במקרה שהתרחש לפני שמונה שנים. יצאתי עם בחור חדש תקופה קצרה. אני הייתי בריבאונד מאהבה גדולה והוא חיפש אהבה. ניסיתי לתת לו צ'אנס ויצאנו כמה פעמים. ערב אחד נשארתי לישון אצלו. קצת אחרי שנרדמתי התעוררתי מכך שאני חשה את לשונו בין הרגליים שלי, זאת בהחלט תחושה נעימה אז זרמתי עם זה. לאחר זמן מה כשאני בקו הדק והנעים בין שינה לבין עונג, הוא חדר אלי, ללא קונדום. תפסתי את עצמי בידיים ודרשתי ממנו להפסיק. הוא הפסיק והתנצל. שכחתי ממנו, שכחתי מהמקרה הזה ופתאום הוא הציף אותי מחדש. האם המקרה הזה העמיד אותי בסכנה?

במקום ללכת להיבדק ולשים את החששות מאחורי, בחרתי לחפש את הבחור בפייסבוק וכך להרגיע את עצמי, שהכול אצלו בסדר, ששום דבר רע לא קרה לי. לא מצאתי אותו ברשת החברתית הגדולה מכולן. "האם זה אומר משהו?" הפחדתי את עצמי.

גלשתי אל אתר רפואי אמריקאי ומקצועי ושילמתי 20 דולר על מנת להתייעץ עם רופא מומחה. סיפרתי לו את סיפור המקרה ותגובתו המפורטת לא איחרה לבוא. הרופא המלומד אמר לי שמדובר בפעילות מעט מסוכנת, בכל זאת, הבחור חדר אל גופי ללא קונדום, אך שרוב הסיכויים שלא קרה דבר ואם ברצוני להיבדק, אני יכולה, אך לא באמת חייבת לבצע זאת, זה רק לשם השגת רגיעה. נצמדתי חזק למילים "יכולה, אך לא באמת חייבת" ונרגעתי. היות וחיכתה לי נסיעה משמחת אל המזרח הרחוק עם בעלי היקר וזוג חברים טובים, החלטתי לדחות את מועד הבדיקה "רק ליתר ביטחון, שחלילה הטיול המצופה לא ייהרס".

ספטמבר – אוקטובר 2011

אני בחו"ל והכול פחות או יותר בסדר, בערך - למעט גיחות קצרות למראה ובחינת הלשון שלי, חיפוש שרידים לפטרייה והרגעה עצמית שהסתכמה בכך שהיא ורדרדה וחיננית. בעלי צוחק עלי ללא הרף שאני היפוכונדרית ושמספיק להסתכל במראה. "אין לך פטרייה" הוא אומר לי, "אין לך סרטן!". חמוד, הוא חושב שסרטן זה מה שמפחיד אותי – אין לו מושג כמה שהוא טועה....

נובמבר 2011

שנת הלימודים האחרונה שלי החלה, חזרתי לעבודה אחרי הטיול הארוך וחייתי בתחושה שהתגברתי על החששות ושהכול אצלי בסדר. "אני לא באמת צריכה בדיקה" אמרתי לעצמי, "הרי הרופא המכובד בכבודו ובעצמו אמר לי כך". מדי פעם גלשתי שוב אל האתר האמריקאי, קראתי את תגובת הרופא שוב ושוב וחיפשתי אישור מחדש לכך שהכול אצלי בסדר. חיפשתי סיפורים דומים לשלי, רק בשביל הערך המוסף והעידוד בכך שהם הסתיימו ללא הדבקה. קראתי סטטיסטיקות, קראתי תגובות מלומדות שנטו לטובתי והמשכתי בחיי, בערך. עדיין התקשתי להירדם בלילה וניסיתי להעסיק את עצמי בקריאת ספר לפני השינה.

תחילת דצמבר 2011

יום הולדתי ה-30 בפתח ויחד איתו גם יום האיידס הבינלאומי. החששות צפים ועולים מחדש. פתאום מתפרסמות כתבות על החשיבות של הבדיקה לפני הריון ועל כך שהיום, מדובר למעשה במחלה כרונית ולא סופנית. האמת היא שמזמן ידעתי שמדובר במצב בריאותי ניתן לשליטה. לא חששתי כל כך מההשלכות הבריאותיות של תשובה חיובית כמו שחששתי מהסטיגמה, מדעת הציבור הבורה איתה צריכים הנשאים במדינת ישראל להתמודד.

הרי בישראל, כמו בישראל, מרבית הציבור עסוק בהאשמה, בהתוויית תוויות על גבי האחר, על גבי מה שמפחיד. במקום להבין שמדובר בווירוס שאינו מפלה בין אנשים, שאינו עסוק בהבדלי דת, גזע, מין ונטייה מינית, מרבית הציבור בישראל בוחר להרגיש חזק על חשבון חלשים, לכתוב תגובות נבערות כגון "זאת מחלה של סוטים" או "זה עונש מאלוהים על התנהגות מינית מופקרת". איך בחורה טובה מרעננה הפרברית אמורה לאסוף את עצמה ולגשת להיבדק, עם דעת ציבור כל-כך מתלהמת ושלילית?!

החלטתי לדחות את הבדיקה עד ליום שבו אני אגלה שאני בהריון, הרי אני לעולם לא אאפשר לעצמי להביא ילד לעולם, לסכן חיים חדשים, מבלי לדעת את מצבי. בעקבות ההחלטה להיבדק בתחילת ההיריון, באה ההחלטה לדחות את מועד הכניסה להריון... כזאת אני, מחפשת הנחות.

אני שוב מחליטה להתייעץ עם רופא מומחה בעבור 20 דולר, הרי מה זה כבר עשרים דולר כשמדובר על שקט נפשי?! הפעם אני מספרת גם על קשר בן שנה וחצי עם בחור שהיום נשוי באושר ומגדל ילדה. אני מספרת לרופא שגם בקשר הזה היו חדירות מעטות לפני הלבשת הקונדום. שוב אני מקבלת תשובה מרגיעה, הפעם מרופא אחר. שוב אני חושבת שזה מה שיסגור אצלי את הסיפור ושוב אני טועה.

סוף דצמבר 2011

שעת לילה מאוחרת, בעלי ואני בדיוק מסיימים לצפות בפרק הסיום של סדרה שאנו אוהבים. נגמר הפרק ובעלי מחבק אותי, מדגדג אותי ומנסה להצחיק אותי. פתאום אני מוצאת את עצמי אומרת לו את המשפט שכל-כך הרבה זמן רציתי לומר "אני חושבת שכדאי ללכת להיבדק ל-HIV לפני שמביאים ילד". בעלי מסתכל עלי בהלם ואומר לי "אנחנו לא בקבוצת סיכון ושנינו היינו זהירים, אנחנו לא צריכים בדיקה!". התחלתי להתווכח איתו ואמרתי לו שזה בעצם מה שמפחיד אותי כל-כך הרבה זמן, שהסיבה שבגללה אני מסתכלת על הלשון במראה כל יום היא לא חשש מסרטן אלא חשש מאיידס!

הוא מנסה להרגיע אותי ואומר לי שאנחנו בריאים, שהיינו זהירים. אני ממשיכה להתווכח ואומרת לו שבכל זאת, היו חדירות מעטות לפני הלבשת קונדום עם פרטנרים קודמים ושהיה מין אוראלי לא מוגן. אני מבקשת ממנו ללכת להיבדק במקומי, כאילו שזה מה שייתן לי את האישור, כאילו שהעובדה שאנחנו ביחד חמש וחצי שנים ומקיימים יחסים ללא קונדום אומרת שבהכרח הסטאטוס שלו מעיד על הסטאטוס שלי. הוא מסכים ללכת להיבדק ולא חושש, הרי הוא נבדק לפני שהכיר אותי ואני בסדר, אני בריאה וסתם אוכלת סרטים, סתם מחפשת דרמות וקשיים בחיים, כאילו שהם לא מספיק קשים גם ככה. אנחנו נרדמים מחובקים ואני חשה הקלה רבה.

יום למחרת כשאני מתעוררת בציפייה לחוש רגועה ואופטימית, אני עדיין בלחץ. "די כבר עם זה!" אני אומרת לעצמי, "לכי כבר להיבדק!" וזה בדיוק מה שאני עושה. אני מעבירה את השעות עד אחר הצהריים, מקפיצה את אמא שלי לרופא כפי שהבטחתי לה ומייד אחר כך נוסעת אל תחנת הרכבת, מחנה את המכונית ועולה על הרכבת לתל אביב בדרך לבצע סוף סוף בדיקת איידס. אני שולחת לבעלי הודעת טקסט מהדרך, מספרת לו שאזרתי אומץ ושאני עומדת לשים את הסרט הרע הזה מאחורינו. הוא שולח לי מייד הודעה מעודדת ואומר לי "כל הכבוד".

נסיעה של חצי שעה מרגישה כמו נצח אבל לבסוף אני מגיעה אל היעד. אני יורדת מהרכבת ומתחילה לצעוד אל עבר משרדי הוועד, אל עבר הבדיקה המיוחלת שהייתה אמורה להתרחש כבר מזמן וכך לחסוך ממני חודשים ארוכים של מתח מיותר ופחד מהלא נודע. אני נכנסת אל הוועד ומייד רואה אנשים רבים שנמצאים איתי באותה הסירה. אני רואה זוגות סטרייטים, זוגות חד-מיניים, צעירים רבים שהגיעו בגפם, חברות טובות שהגיעו יחדיו וגם כמה מבוגרים. אני לוקחת מספר, מחכה בתור ואומרת לעצמי ללא הרף שידע זה כוח. מדי פעם שאר המחכים מחליפים איתי מבטים. אני מחייכת אליהם, מנסה לשדר להם אופטימיות באמצעות העיניים. אני מתכתבת עם אור וזיו חבריי הטובים שמחזקים אותי ומחכה. בזמן ההמתנה אני נהנית מהמוסיקה שמתנגנת ברקע, מהשגרתיות ומהנורמטיביות שהוועד מנסים לשדר, מהתחושה שהכול יהיה בסדר, בין אם התשובה חיובית ובין אם התשובה שלילית.

מגיע תורי להיכנס לייעוץ שלפני הבדיקה. אני מספרת מעט על הרקע שלי, על מה שהביא אותי לבדיקה ומבקשת לערוך את הבדיקה המהירה. זה דבר אחד להגיע לכאן ולהיבדק, אבל זה דבר אחר לגמרי לחכות כמה ימים לתשובה ואני רוצה לדעת מייד, תוך חצי שעה. בזמן שאני מחכה להיכנס אל חדר הבדיקה אני רואה אנשים כמוני שחוזרים לקבל תשובה. כל אחד ואחד מהם יוצא מקבלת התשובה עם חיוך על הפנים וזה מעודד אותי מאוד.

אני נכנסת אל חדר הבדיקה ומיד פוגשת זוג עיניים מרגיעות. אני משוחחת עם הבודק ומתלוצצת על כך שגם אם התשובה חיובית, עם התרופות של היום תהיה לי תוחלת חיים של אדם מעשן, בדיוק כמו שגם ככה אמורה להיות לי, אני הרי מעשנת כבר שנים. לוקחים לי דם ומנחים אותי לשוב לקבלת התשובה בעוד 25-30 דקות. אני יורדת לעשן סיגריה. למטה אני רואה זוג חד-מיני מאושר שבדיוק קיבל תשובה שלילית. אני מחייכת אליהם, מברכת אותם במזל טוב, מתיישבת על ספסל, מתכתבת עם בעלי וזוג החברים שלי ומחכה.

אני חוזרת למעלה כעבור 20 דקות. מחכה עוד חמש – עשר דקות ארוכות שבמהלכן אנשים רבים נכנסים ויוצאים מחדר הבדיקה. הנה – עוד זוג מאושר קיבל תשובה שלילית. אני מצטערת על כך שבעלי עובד עכשיו ולכן לא הצטרף אלי. אני נכנסת שוב אל חדר הבדיקה לקבלת התשובה. הבודק מחייך, אומר לי שאני שלילית ושהכול בסדר, הוא אפילו מראה לי את הבדיקה ומכריז חגיגית שמהיום בו נולדתי ועד לפני שלושה חודשים- לא נדבקתי בHIV! הוא אומר לי שהדם שלי באופן שגרתי נשלח גם למעבדה, על מנת לבדוק את מצבי לפני חודשיים בבדיקה רגילה ולא מהירה, בעלת תקופת חלון קצרה יותר. שנינו יודעים שבמקרה שלי זה לא ממש משנה ושאני יכולה בהחלט להיות רגועה – אני שלילית! אני מחבקת את הבודק ואומרת לו שזהו – אני הולכת להביא ילד לעולם! אני מתקשרת לבעלי ולזוג החברים וחוזרת את כל הדרך אל תחנת הרכבת עם חיוך ענק על הפנים! הסיוט שלי נגמר!

מה הייתי עושה אחרת במידת האפשר

קודם כל, לא הייתי מרשה לעצמי לאפשר לפרטנרים המיניים שלי לחדור אלי בלי הגנת קונדום, גם לא חדירה אחת או שתיים. דבר שני, לא הייתי מרשה לעצמי לחיות תקופה כה ארוכה עם חששות שהופכות וירוס אחד שניתן לשלוט בו למפלצת מאיימת וענקית.

אני חושבת שהדבר שהכי חשוב לעשות עכשיו זה הסברה. הסברה על דרכי המניעה ובעיקר הסברה על כך שאסור בשום אופן לנדות ולאפלות נשאי HIV, שמדובר סך הכל, באנשים רגילים כמו כולנו, שלרוע מזלם נדבקו בווירוס שמלווה בהמון פחד והמון דעות קדמות. הרי בעזרת התרופות תוחלת החיים של הנשאים כמעט זהה לתוחלת החיים הרגילה והנה – טובי המוחות עובדים על חיסון ועל תרופות משופרות.

לדעתי, הבעיה העיקרית כאן והחשש האמיתי של הציבור הוא אינו הווירוס עצמו, הרי איתו ניתן לחיות בהחלט, במידה ומטפלים ומקפידים על התרופות. החשש האמיתי הוא דעת הציבור - הסטיגמה. זה החשש הגדול שליווה אותי ואני בטוחה שזה החשש הגדול שמלווה עוד רבים. החשש הזה, הנובע מתוך הנבערות של הציבור בישראל, הוא מה שהופך את המפלצת לגדולה ולמאיימת כל-כך, לא ההשלכות הרפואיות איתן כיום ניתן להתמודד בגבורה.

אני מאחלת לכולם לאזור את האומץ, לגשת להיבדק ולקבל תשובה שלילית. אך אני עוד יותר מאחלת לאילו שקיבלו תשובה חיובית את היכולת לחיות את חייהם במדינה נאורה וסובלנית, שמחבקת ועוטפת ולא מוסיפה להם עוד דאגות ועוד צער. כולנו בסירה אחת וכולנו צריכים ללמוד לקבל ולאהוב את זה שגורלו פחות שפר עליו. כך, לדעתי, תוחלת החיים ואיכות החיים של הנשאים תשתפר באמת – לא רק בזכות הטיפול הרפואי המצוין והיעיל, אלא גם בזכות הקבלה של הציבור אותם וההבנה שהם אינם מצורעים ואינם סוטים, הם אנשים רגילים!

ליהי.

 

תגובות לסיפור
אם ברצונכם להגיב על הסיפור - לחצו כאן - הרשמו לאתר רישום פשוט וכתבו את ההודעה
הרישום הוא אנונימי לגמרי אבל לצערנו בגלל מתקפות ספאם דרוש רישום על מנת למנוע אותן וכתוצאה מכך פגיעות באתר  אנא בכותרת ההודעה ציינו לאיזה סיפור אתם מתכוונים

לחצו כאן לתגובה לסיפור זה