HIV יומני החיובי -סוף דבר, יומן חיים של נשא איידס

היום ההודי בא לספר לי וללילי איך הוא עשה קניות לחג. בעדה שלהם נהוג ללבוש ביום כיפור בגדים לבנים מכף רגל ועד ראש, ורצוי חדשים.

הוא הלך עם אשתו לעשות קניות ולא מצאו חן בעיניו הבגדים שאשתו בחרה לו. בעוד הם מתווכחים באה מוכרת צעירה ויפה והביאה לו חליפה לבנה שמצאה מאוד חן בעיניו.

המוכרת הוסיפה והעירה לו שנעלי ההתעמלות שבחרה לו אשתו הם בעלי קישוט ורוד נשי ועדיף שינעל נעלים לבנות לחלוטין, ועוד הגדילה לעשות והביאה לו את הנעלים במו ידיה.

ההודי אהב את הבגדים שבחרה לו המוכרת הצעירה וקנה אותם, ואחר כך רב כל הדרך הביתה עם אשתו וגם בבית הם המשיכו לריב.

היא נעלבה וקנאה והתמרמרה שהוא מעדיף בחורות צעירות על פניה, סירבה לאכול ולא רצתה לבוא לישון במיטה הזוגית.

"ככה היא תמיד." סיפר לנו ההודי, "קנאית כזאת. אם אני מדבר עם בנות צעירות - תחביב אהוב עליו במיוחד - או רוקד עם מישהי באירוע היא עושה לי את המוות, אבל אני לא פוחד ממנו, אני יודע להחזיק אותה קצר ומחזיר לה. אישה וסוס צריך להחזיק חזק ולתת להם לדעת מי הבוס." קרץ ללילי שהתמלאה כעס פמיניסטי ואמרה לו שאם היא הייתה אשתו היא כבר הייתה אלמנה.

אחר כך סיפרה לי לנה שהיא שכנה של ההודי שאשתו כבדה ממנו בעשרים ק"ג גבוהה ממנו בראש ויכולה בעיטוש אחד קטן להעיף אותו מכל המדרגות.

אני מקווה שהמיתוס הזה - מה שתעשה בראש השנה הוא סימן לבאות בשנה החדשה - הוא רק אמונה טפלה וסתם הבל הבלים כי אני, בערב ראש השנה הזו, ניהלתי עם בן זוגי שיחה רעה ומכוערת לתוך הלילה וישנתי מעט מאוד.

למחרת, ביום הראשון של החג, קמתי מוקדם מידי אפילו בשביל משכים קום כמוני ועבדתי עד רדת הלילה בעבודה מפרכת עם קהל עצבני של ישראלים וילדיהם שרובם היו כמו הוריהם מפונקים ומרושעים וואנדליסטים ורק מיעוטם הקטן היה מתוק ונבון וסקרן כמו שילדים אמורים להיות.

אם מעשי בראש השנה הם סימן לבאות זה אומר שבשנה הבאה לא יהיה סקס וגם האהבה תהיה קשה ומרה ומכאיבה. לא יהיה זמן וכוח לכתיבה איכותית והמעט שאכתוב יהיה עלוב ועילג, וגם לסתם גלישה מענגת בין בלוגים לא יהיה לי ראש בגלל טרדות ועייפות וכאבי לב.

לעומת זאת עבודה גופנית מתישה מהסוג שכמה שלא ישלמו לך עליה זה תמיד ירגיש מעט מידי לעומת המאמץ שהשקעת תהיה בשפע.

לפחות ארוחת החג עם המשפוחה עברה בנועם יחסי למרות שמתחת לפני השטח הורגשו לחצים ומתחים וכעסים ישנים הרי שכמו אצל פולנים מנוסים הכל הודחק הוחבא וטושטש באוכל מצוין ובנימוסים ללא דופי.

כשהייתי ילד הייתה לנו שכנה בשם רוזיקה. היא הייתה גברת רומניה עסיסית שאהבה לשתות ולעשן ולשמוע את השיר לילי מרלן בביצוע של מרלן דיטריך.

כל פעם שהיא הייתה שוב שמה את התקליט של מרלן דיטריך על הפטפון ומגבירה את הווליום אבא שלי היה נוהם "עוד פעם הרומנייה הזו עם השירים הנאציים שלה." אבל הוא אף פעם לא אמר לה כלום, רק רטן בשקט לאימא על המכשפה הרומנייה הזו ואימא הייתה אומרת לו שהיו לרוזיקה חיים קשים וסך הכל היא אישה טובה וצריך להיות סבלני איתה.

אבא לא היה סבלני איתה, הוא תיעב אותה בכל ליבו, ואולי אפילו קצת פחד ממנה, וכשגילו אצלי תמונות של גברים ערומים מתחת למזרון דבר ראשון הוא האשים את ההשפעה של רוזיקה למרות שבגיל 16 כבר כמעט שלא נכנסתי יותר אליה לדירה. חשבתי שאני כבר גדול מידי לשבת אצלה במטבח, לשמוע אותה מדברת עברית רומנית עם רינה הבת שלה שהיא קראה לה צ`זרינה, ולשמוע את הסיפורים שלה על בוקרשט ועל הבעלים שלה לשעבר.

היו לה כמה כאלה וכולם כאחד היו לפי דבריה כלומניקים שלא שווים שום דבר.

גברים הם דרעק, הייתה משננת לי, צובטת אותי בלחי, אומרת לי שיש לי פרצוף יפה ובאותה נשימה מוסיפה שכל גבר צריך לתלות על עץ מיד אחרי שהוא מתחיל להתגלח.

אני מניח שאף אחד לא יופתע לשמוע שרינה / צ`זרינה לא התחתנה מעולם. ואולי כן? רוזיקה נפטרה כשהייתי בצבא ומיד אחרי השבעה לתדהמת כל השכנים הבת שלה מכרה את הדירה על כל תכולתה -רהיטים מסולסלים מרופדי קטיפה צהבהבה וויטרינה עמוסה קריסטלים –ונעלמה מהשכונה לנצח.

הפעם הראשונה בחיי ששמעתי שיש דבר כזה - הומואים - הייתה במטבח של רוזיקה - חרסינה צבעונית על הקירות והמון פורמייקה לבנה מוקפת פסים צהובים – היא קראה בעיתון ידיעה על זלמן שושי ואחר כך נאנחה ואמרה שאלוהים שלה אוהב את כולם, גם את הפדרסטים המסכנים.

כששאלתי מה זה פדרסטים היא צחקה ואמרה שאשאל את אבא שלי.

הייתי רק בן שש או שבע, אבל כבר ידעתי מספיק כדי לא לשאול אותו על דברים כאלו. במקום זה הלכתי ושאלתי את אחי סמי שאף פעם לא כעס על הסקרנות שלי.

הוא צחק ואמר לי שהוא חושב שרוזיקה התכוונה לגברים שלא רוצים נשים כמו כולם אלא גברים אחרים, בקיצור הומואים.

חבל שנרי לא זכה לקצת חינוך אצל רוזיקה. נכון, היא שתתה יותר מידי יין (וגם וודקה וסליבוביץ) עישנה כמו קטר, שמעה שירים נאציים, לא הייתה פוליטקלי קורקט וגם על כשרות היא לא ממש שמרה, ואולי היא באמת הייתה קצת מכשפה (עובדה שאפילו אבא פחד ממנה מעט), אבל האלוהים שלה אהב את כולם בלי הבדל מה הם עשו במיטה.

למרות מה שאבא אמר עליה אני אהבתי את רוזיקה, היא ידעה כמה דברים על העולם בכלל ועל המין הגברי בפרט, ועכשיו כשאני כבר לא הילד שהייתי ואני מתגלח כבר שנים רבות אני נוכח לדעת שהיא צדקה – ברגע שגברים מתחילים להתגלח ומפסיקים להיות ילדים חמודים שאפשר לצבוט להם בלחי הם נעשים חרא!

אחרי שהוא נרדם סוף סוף הייתי כל כך נרגז ומתוח עד שהלכתי לעבוד בגינה. נכון, היה עוד חשוך קצת, אבל קריר ונחמד, ולמרות שחתכתי קצת יותר מידי את הגדר החיה העבודה הרגיעה אותי מאוד.

הייתי צריך משהו שירגיע אותי אחרי השיחה האיומה שהייתה לנו בלילה הראשון של השנה העברית החדשה. אני לא יודע למה אני נותן לשטויות שהוא אומר לפעמים להשפיע עלי כל פעם מחדש. הרי אני יודע איך הוא חוזר מארוחה משפחתית - הם שותים יותר מידי ותמיד רבים, וזה שבאותו יום הוא גם פגש חבר ללימודים שהספיק להתחתן ולהביא שני ילדים בטח לא עזר כלום.

מה שבאמת מרגיז אותי זה שאחרי שהוא שופך עלי הכל - כל הפחדים, הספקות, האיסורים הדתיים, המועקות המשפחתיות - הוא נרדם לו בשלווה ומשאיר אותי להתייסר בספקות הפרטיים שלי.

מה אתה חושב שאני? כרית האוויר הפרטית שלך? שאני אמור לספוג הכל ולהגן עליך? ומי יגן עלי? אני לא קיבלתי חינוך דתי? אני לא אוכל את עצמי כל הזמן בגלל החיים שאני חי?

החלטתי לנצל את ההזדמנות של הימים שבין כסה לעשור כדי לספר ואולי לכפר על העוול שעשיתי לראשון שלי, ההוא שהעניק לי התחלה כל כך חלקה ונעימה בחיי כאדם בוגר.

במבט לאחור אולי עדיף שהכל היה הולך לי קשה וכואב יותר ואז לא הייתי זחוח ויהיר כל כך - יכול להיות שזה היה עדיף.

ואם אני כבר מטייל במורד סמטת הזיכרונות בואו נתחיל ממש ממש מהשאלה הראשונה שתמיד שואלים – מתי ידעתי?

לא יודע. מתמיד אני חושב. פשוט ידעתי. זה היה תמיד חלק ממני וכבר בגיל צעיר מאוד התפעלתי מגברים. מגיל חמש מאז שחזרתי הביתה מבית סבא וסבתא גרתי בחדר אחד עם שני אחי הבוגרים שהיו בחורים מפותחים מאוד פיזית.

הם היו בטוחים מאוד בעצמם ובגבריות שלהם, נטולי כל רגש בושה ולגדול איתם היה כמו לגדול בבסיס צבאי. תמיד היו סביבי תמונות של בחורות ערומות, חוברות פורנו, קללות גסות, שיחות והערות בוטות מאוד על מין והרבה עירום גברי. כבר מגיל צעיר מאוד ידעתי הכל על אוננות ועל איך באים ילדים לעולם.

לא עזרו כל מאמציה של אימא, החדר שלנו תמיד הסריח מריח של גרביים מזיעות וזרע מהולים בריחות של דיאודורנטים ואפטר שייב גברי - חדר טיפוסי של בנים.

לא הייתי מהילדים הביישניים האלה שנדבקים לבנות, יודעים לבשל ולתפור, הולכים עם אימא לקנות לה בגדים ומחלקים הוראות לספר שלה. שיחקתי כדורגל, הלכתי מכות וחיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו גופי יפסיק להיות חלק ועדין ואראה כמו האחים הגדולים שלי.

ובכל זאת גם כשגבהתי וגידלתי שיער בכל המקומות הנכונים אף פעם לא הייתי בדיוק כמותם. מגיל צעיר מאוד לקיתי בתאוות קריאה בלתי מרוסנת והייתי חביבן של ספרניות ומורות לספרות בעוד שהם היו חזקים בלימודים ריאליים. בתיכון עשיתי חמש יחידות בספרות ובהיסטוריה ואילו בגרות במת` אין לי עד עצם היום הזה.

כשגילו אצלי בגיל שש עשרה את התמונות המרשיעות ההן היה קל לאחי לשכנע את ההורים שזה סתם שיגעון חולף ובעוד כמה חודשים הם יראו אותי רץ אחרי בנות כמו כולם.

הם האמינו כי לא נראיתי בכלל כמו שהיה אמור הומו להיראות לפי מה שהם ידעו על הומואים.

לשמחתם כשעליתי לכיתה י` פיתחתי לפתע עניין רציני מאוד בכדור סל וקראתי הרבה פחות מהרגיל. הם נרגעו והיו בטוחים שהכל בסדר איתי אבל הסיבה שמשכה אותי למשחק היפה והאלגנטי הזה הייתה בחור אחד שהתאהבתי בו כמו שאפשר להתאהב רק בגיל שש שערה המטופש.

רק אחרי כמעט שנתיים של אימונים כדור סל מפרכים והמון שעות מול המשחקים מכבי תל אביב בטלוויזיה (אנחנו מדברים על אמצע שנות התשעים) הבנתי סוף סוף שלא יעזור לי כלום, מושא אהבתי סטרייט לחלוטין ואם רק ינחש על מה חולם החבר הכי טוב שלו הוא יקיא עליו ויברח ממנו מהר ככל שישאו אותו רגליו.

זאת הייתה התפכחות איטית ומכאיבה מאוד שארכה חודשים רבים. הבחור שישב על ספסל בלשכת הגיוס ברח` חסן שוקרי בחיפה והמתין שיקראו לו להיבחן היה רשמית שבור לב ונחוש לא ליפול יותר למלכודת הזאת ששמה אהבה לגברים.

הלאה האהבה! מהיום רק סקס! החלטתי בזעם, נחוש להגיע לצבא כגבר מנוסה למרות שהיחידות שהציעו לי עד כה סקס היו הבנות הלא מושכות בעליל שלמדו איתי בבית ספר אורט (ועל המלחמות שהיו לי עד שהגעתי ללמוד בבית הספר החילוני הזה וגם זה בתנאי שאעשה חמש יחידות תנ"ך - קטן עלי - אספר בפעם אחרת).

ישבתי לי שם משמים ובודד ורק ספר דק מסדרת `תשעה נסיכים לאמבר` של ז`ילזני לארח לי חברה כשלמסדרון פסע בחור אחד, לא גבוה ולא רחב, ובעצם די צנום וגם ממושקף, אבל בעל עיניים בהירות, חיוך נעים והבעה נבונה על פניו הצרים. בדיוק ההפך מהבחור שהיה מושא תשוקותיי בשנתיים האחרונות.

הייתי אז בתחילת י"ב, כמעט בן שמונה עשרה (נשארתי עוד שנה בגן חובה בגלל שאני יליד נובמבר ואימא והגננת החליטו בעיצה אחת שבגיל חמש ושלושה רבעים אני לא בשל עדיין לכיתה א`) ולגואל - הבחור ששלח אלי חיוך מבויש ואכל אותי בעיניים - נראיתי (ככה הוא סיפר לי כמה חודשים אחר כך) כמו פסל של אל יווני שירד מהכן שלו, לבש ג`ינס וטריקו וישב להמתין לו בפתח לשכת הגיוס.

מבחינתי זה היה ברור לגמרי, לא תהיתי אפילו שנייה אחת אם גואל באמת הומו. ראיתי איך הוא מביט בי וידעתי.

ברור היה לי שהוא ביישן מכדי לפצוח בשיחה ואם אני אשתוק גם הוא ישתוק ורק יגניב לעברי מבטים חומדים ולכן התחלתי לדבר איתו ושנינו הופתענו הפתעה נעימה מאוד לגלות ששנינו חובבי קריאה, אוהבים ספרי מדע דמיוני, מוזיקת ג`ז וכדור סל.

"רק כצופה." אמר גואל בהתנצלות, "אני נמוך מידי לשחק." ואני מחיתי ואמרתי שמי שאוהב את המשחק הזה ונהנה ממנו צריך לשחק בשביל הכיף בלי להתחשב במה שרואים אצל המקצוענים בטלוויזיה.

הוא סיפר לי שהוא גר עם אימא שלו בלבד – "אבא עזב כשהייתי קטן." אמר ולא פירש - בקריה צפונית אחת, לא רחוקה ממקום מגורי, והייתה להם חצר עם כדור סל וביום חמישי יוקרן באולם הקולנוע לא רחוק מביתו סרט שהוא רוצה לראות.

עוד לפני שנכנסנו לעשות את המבחן הפסיכוטכני כבר הייתה לי הזמנה לבוא אליו בסוף השבוע לשחק כדור סל וללכת לראות איתו את הסרט ואם ארצה גם להישאר לישון אצלו.

הוא סיים כמה דקות לפני (כרגיל המת` עיכבה אותי), המתין לי עד שאצא וליווה אותי לתחנת האוטובוס שלי ברחוב הרצליה, מחמיץ באדישות את האוטובוס שלו (מס` 75) כדי לא להפסיד עוד כמה דקות במחיצתי.

שמתי לב לזה ונהניתי מאוד להיות הפעם זה שמחזרים אחריו ורוצים בקרבתו. זה המשיך להיות מצב העניינים ביני לבינו עד שנפרדנו סופית כמה שנים אחר כך כשהוא נסע להולנד לפגוש את אביו הנעדר ואני נכנסתי עוד פעם למיון ברמב"ם ואמרתי לאחות בקבלה שאני חושב שאני הולך למות.

אולי זה היה העונש שלי על היחס המחפיר שלי כלפיו, על הניצול שניצלתי את גופו הצעיר והבתולי ועל הסירוב האכזרי שלי לנשק אותו ולהגיד לו מילות חיבה?

לא יודע אם זה הולך ככה בחיים, אבל אין ספק שמגיע לי עונש על מה שעשיתי לו.

כמו שקבענו הגעתי לבית שלו ביום חמישי בערב. הוא המתין לי כמובן בתחנה (שנקראה חנניה על שם בעל הקיוסק שעמד מאחוריה) ומיד הלכנו יחד לראות את הסרט ששמו פרח מזיכרוני.

האולם שבו ישבנו היה כמעט ריק ואנחנו ישבנו בשורה האחורית בפינה נשענים בראשנו על הקיר. כשגיששתי אחרי ידו באפלולית הוא מסר לי אותה ברצון ונאנח כשהנחתי את כף ידו הלחה מהתרגשות על הבליטה שבקדמת מכנסי. כיום הייתי בטח לוקח אותו מיד לשירותים ומבצע בו את זממי, אבל אלו היו זמנים אחרים, זמני טרום אינטרנט ואז עדיין לא ידעתי שאנשים עושים דברים כאלו בשירותים.

חיכיתי בסבלנות עד להפסקה ושאלתי אותו אם חייבים לראות את הסרט עד הסוף ואם אימא שלו בבית.

"אימא בבית, אבל לא אכפת לה את מי אני מביא לחדר שלי." הוא אמר ושילב את אצבעותיו בשלי באומץ כי האולם כבר היה מואר למחצה

הלכנו אליו הביתה. בית קטן ומרובע, צבוע לבן עם גג רעפים אדומים דהויים וחצר קצת מוזנחת עם כמה עצי הדר מאובקים. למראה החצר שלו עלתה בזיכרוני החצר של בית סבא וסבתא - גן העדן האבוד שלי.

"אתה צריך לחפור צלחות סביב העצים האלו ולהשקות אותם, הם מתייבשים." אמרתי לגואל שהנהן פזור נפש ומשך אותי דרך הסלון החשוך לחדר שלו.

"אנחנו לא צריכים קונדום או משהו?" שאלתי כשהוא ניסה לנשק אותי על פי, דבר שכלל לא מצא חן בעיני. החלטתי שנשיקות בפה זה רק בשביל בחורות, גברים אמיתיים עושים רק סקס בלי שום שטויות וזהו.

"היית כבר עם מישהו?" הוא שאל במתיחות, ומה לא הייתי נותן כדי לחזור אחורה לרגע ההוא, לחבק אותו בחום, לנשק אותו טוב טוב ולהגיד שלא, שהוא הראשון, ושאני כל כך שמח שחיכיתי רק לו.

לחזור אחורה אי אפשר אבל לפחות לא שיקרתי לו. "לא. אף פעם לא זיינתי קודם." אמרתי בפשטות בוטה, מתעלם מהרעד שעבר בו כשהתבטאתי בגסות כזו.

"גם אני לא." הוא אמר מנסה לזרום איתי בלי לדעת שזה מה שהוא עושה כי עדיין לא המציאו את הביטוי הזה.

כיום לא הייתי מקבל את דבריו בלי היסוס, אבל מאחר ושנינו היינו רק בני שבע עשרה ואלו היו שנות התשעים, לפני עידן אטרף ודומיו, האמנו זה לזה ובלי שום שהיות התפשטנו, נשכבנו על המטה שלו שנראתה לי ענקית (מיטת השלושה רבעים הראשונה שראיתי מעודי) והתחלנו לחקור בהתלהבות זה את גופו של זה.

גואל היה נלהב ונמרץ ולא חסך במחמאות גם אחרי שהבין שנשיקות על הפה הוא לא יקבל ממני, וכשהצלחתי סוף סוף, אחרי כמה שעות סוערות של התמזמזות לוהטת, לחדור לגופו אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי. ברור היה שהוא ממתין לתשובה זהה, אבל במקום זה שתקתי, נישקתי את עורפו ושאלתי אם אני מכאיב לו.

הוא אמר שלא, אבל ידעתי שהוא משקר. הוא רעד ונאנח וחרק בשיניו, וכשהכל נגמר הוא ברח לשירותים הפרטיים שלו שנפתחו מתוך חדר השינה (פרט שהרשים אותי מאוד. רק להורי היו שירותים פרטיים וגם זה רק בדירה החדשה שעברנו אליה לפני כמה חודשים. עד אז תמיד היה אצלנו תור בשירותים ותמיד היו צעקות בגלל זה) ושמעתי אותו בוכה שם חרש.

הייתי צריך לקום אליו ולנשק אותו סוף סוף על הפה כמו שהוא רצה, אבל הייתי עייף וקצת התביישתי. הסתפקתי בכך שניגבתי את עצמי בנגבונים לחים שעמדו על השידה ופשוט נרדמתי.

התעוררתי כמה שעות אחר כך כשהוא נכנס, מחייך ושקט, עם מגש עמוס לחמניות וקפה ובירך אותי בבוקר טוב.

אכלנו יחד ואחר כך יצאנו החוצה לחצר, שיחקנו קצת כדור סל ואני הראיתי לו איך חופרים צלחות לעצי הפרי ואחר כך נסענו קצת באופניים ברחבי הקריה היפיפייה שהוא גר בה שהייתה כולה גבעות גבעות ככה שרוב הזמן הלכנו עם האופניים ביד במקום לרכב עליהן ודיברנו המון על ספרים, ומוזיקה, ולימודים ותכניות לעתיד, ורק על מה שקרה בלילה לא דיברנו.

המשכנו להיפגש ככה, כשאני זה שבא אליו תמיד וישן אצלו, ועם הזמן הוא כבר לא חרק בשיניו ולא בכה אלא צעק בהתלהבות ונישק את כל גופי חוץ מאשר את פי, ושמע את התיאוריה המחוכמת שלי על סקס בין גברים שאין לו שום קשר לאהבה, ועוד כל מיני הבלים שאני לא זוכר בדיוק מה היה טיבם, אבל זוכר טוב את הבעת האכזבה והכאב על פניו כשפלטתי אותם לפניו בהתלהבות.

אחרי הגיוס המשכנו בקשר שלנו שהיה בעיקרו סקס מצידי ואהבה מצידו. הוא עשה מאמצים לשרת בבסיס סמוך לשלי בעוד שאני עשיתי מאמצים לזיין אחרים, וטיפש שחצן שכמוני אפילו לא ניסיתי להסתיר את זה מפניו.

כל פעם הוא היה מצהיר שדי, נמאס לו, שהוא שונא אותי ולעולם לא ניפגש שוב, וכמה שבועות אחר כך היה מתקשר אלי ושואל מתי ניפגש. ככה זה נמשך עד שבחופשת השחרור שלי הוא עשה לי הפתעה ובא אלי הביתה עם מתנת שחרור וחיוך גדול וחרמני לספר לי שהוא ברגילה והוא נורא מתגעגע.

מאחר והייתי לבד בבית התחבקנו והמשכנו משם לחדר השינה שלי - אז כבר היה לי חדר שינה קטן משלי - ובלי לנעול את הדלת הסתערנו זה על זה. היינו כל כך נלהבים עד שלא שמענו את הורי נכנסים הביתה, ורק כשהם פתחו את הדלת בלי לדפוק קודם (כמה פעמים אמרתי לך אימא לדפוק לפני שאת נכנסת?) הבנו שאנחנו לא לבד.

הוא התלבש מהר והסתלק, ואני התלבשתי מהר ורבתי כהוגן עם הורי שרתחו מכעס ומבושה, ובטח גם היו מאוד מאוד נבוכים, אבל בגיל עשרים ואחת אחרי שלוש שנים כחובש קרבי בגולני לא הייתי מוכן לשמוע הטפות מוסר מאיש.

צעקתי עליהם בחזרה שהם צבועים ושנמאס לי מהם, אספתי את הבגדים שפרקתי רק אתמול בחזרה לצ`ימידאן הצבאי הישן שלי - ששירת עוד את אחי הגדול במג"ב - ועפתי משם.

לתימהוני גואל המתין לי בחוץ, עקבות של דמעות על פניו - הוא תמיד בכה בקלות רבה - והפציר בי לבוא איתו הביתה.

הייתי אצלו כמה ימים ואז הוא היה צריך לחזור לצבא. הוא לא רצה לחזור ולעזוב אותי והתחנן שאשאר לגור אצל אימא שלו (שמשום מה חיבבה אותי ולא התנגדה לכך) ובלילה האחרון שלנו יחד הוא אפילו הציע לדפוק נפקדות כדי להמשיך להיות איתי

אמרתי לו שיפסיק לקשקש שטויות, ושבין כה וכה אני רוצה לנסוע לגור בתל אביב. נמאס לי מהמקום המפגר הזה, אני רוצה להתחיל לחיות במקום תרבותי בלי כבלים של דעות קדומות ואני מקווה שהוא יצטרף אלי אחרי השחרור שלו.

עד שהוא השתחרר כבר הייתי עמוק בחרא ולא הייתה לו שום אפשרות להתקשר אלי או לדעת איפה אני נמצא.

במחשבה שנייה גם אני לא ידעתי בעצם איפה אני ולא הצלחתי ליצור קשר עם עצמי.

יצא שנפגשנו שוב רק כמה שנים אחר כך, בחול המועד פסח לפני שנתיים, כשהוא צץ פתאום בבנק, לבוש מדי מאבטח של ברינקס והפתיע אותי בעודי עומד בתור כמו אזרח מהוגן מהשורה.

הוא היה מופתע ומאוכזב מאוד לשמוע איך ביליתי בתל אביב ואיך נדבקתי באיידס, אבל התגבר על זה ונשארנו ידידים.

בקיץ שעבר כשנרי היה בחו"ל ורשמית לא היינו יחד עשיתי עם גואל את המילואים האחרונים שלי כחייל אמיתי וכמעט שחזרנו וכמעט שנסעתי איתו להולנד להיפגש עם אבא שלו שרצה לחדש איתו את הקשר.

בסוף זה לא הסתייע, גם כי הוא לא התגבר עדיין על האקס, וגם כי נרי העקשן לא הסכים לוותר עלי.

גואל חזר לחבר הקודם שלו ונסע להולנד בלעדי, ואני הלכתי למיון כדי להתפגר בשקט.

גואל עדיין בהולנד עם הבחור ההוא שמתייחס אליו עוד פחות יפה מכפי שאני עשיתי ולא מנשק אותו כמו שהוא אוהב, ואני עדיין חי עם נרי שאם אסרב לנשק אותו ואספר לו תיאוריות מופרכות על סקס ואהבה וגברים הוא יצחק צחוק גדול, יתנפל עלי וינשק אותי על אפי ועל חמתי וייהנה מזה מאוד, ויכאיב לי חזרה כל פעם שאני אכאיב לו, ויצעק עלי ויתרגז בלי חשש, ולא יוותר לי אף פעם, ותמיד תמיד יגיד את המילה האחרונה.

אחרי המריבה של ערב ראש השנה הוא לא היה במצב רוח מתאים, והאמת גם אני לא, ולמחרת בבוקר הוא היה עייף, ואחר כך לחוץ, ואחר כך... לא זוכר כבר, אבל פתאום עברו כבר שלושה ימים בלי סקס, והלילה כשניסיתי לחבק אותו סתם ככה כי היה קריר והיה לי נעים להתרפק על החמימות הקטיפתית של עורו הוא רטן שאני מציק לו, ברח מהמיטה וחזר רק בבוקר כדי לצחצח שיניים, להגיד לי שהוא לא יודע מתי הוא יחזור השבוע כי יש לו תורנויות וכל מיני עניינים וברח החוצה.

אז נכון שיחסית למה שהיה בתקופה הזו בשנה שעברה - הוא נעשה פתאום סטרייט והתאבזר בחברה בלונדינית נחמדה שתהלום את מעמדו החדש - זה לא כל כך נורא, ואני הרי יודע שהימים הנוראים משפיעים עליו ככה, ובכל זאת, שהוא לא ירצה סקס ויתאפק כל כך הרבה זמן?

"מה איציק עצבני כזה היום?" שאלתי את שירי, המזכירה הנאמנה שלנו, ידידתי, אשת סודי והאישה הכי מצחיקה שאני מכיר (רומנייה כמובן).

היא רכנה לעברי, השביעה אותי לשמור בסוד כמוס את מה שתספר לי וגילתה לי שאשתו של איציק בהריון והיא צריכה ללדת כבר בנובמבר.

"אולי היא לא נותנת לו ובגלל זה הוא עצבני?" התפקעה מצחוק.

יפה, אשתו בהריון כבר מפברואר והוא שותק. כל הכבוד ליכולת האיפוק שלו, ובאמת שלא פלא שהוא עצבני כזה בזמן האחרון.

אני יורד לבית המלאכה, מהרהר בסוד שנגלה לי והנה אבא של ארקאדי - עוד סוג של פעם ראשונה בשבילי – ארקאדי, לא אבא שלו שהוא בעצם אביו החורג, אבל בן אדם נחמד מאוד והגון, ומגיע לו בן חורג פחות בעייתי מארקאדי, כמו שלי הגיע לעשות בפעם הראשונה סקס מאהבה עם בן אדם שהוא ... איך להגיד? כל אחד רק לא מישהו כמו ארקאדי היפה, המקסים, המכשף והמאוד מאוד מופרע.

"פולינק`ה." הוא שם יד ידידותית על כתפי ומספר לי בשמחה שקאדיצ`קה חזר הביתה לחגים ובטח יישאר בבית עד סוף החורף כי החורף באירופה קשה מידי בשבילו.

"אימא שלו בטח שמחה מאוד." אני אומר. אמנם הוא מופרע, לא מעט באשמתה, אבל בכל זאת זה בנה היחיד והיא קשורה אליו מאוד, "מה שלומו?"

"רזה מידי וגילח את כל התלתלים היפים שהיו לו, אבל חוץ מזה בסדר גמור. הוא שאל מה שלומך, להגיד לו לצלצל אליך?" הוא שואל, מנסה להישמע אגבי, אבל אני חש את החרדה בקולו.

"כן, בטח, שיצלצל. אני תמיד בבית." אני אומר באומץ, שואל את עצמי למה זה קורה לי דווקא עכשיו כשנרי במצב רוח מוזר ואנטי סקס כזה ומעדיף לנשק מזוזות ותפילין במקום אותי, נשבע שהפעם אני אתמודד איתו כמו שצריך ונחפז לספר לבוריס שארקאדי שוב בארץ שגם הוא יופתע קצת.

אני מביא פה העתק מצונזר קלות ממכתב שכתבתי למישהו שאני מתכתב איתו לאחרונה. התחלתי להסביר לו למה אני מבין ולא כועס על בן זוגי שהתחרפן שוב עם פרוס החגים הבאים עלינו לטובה והופתעתי בעצמי מהדברים שיצאו בספונטאניות ממקלדתי.

אני מאוכזב מעצמי שככה אני חש חלק גדול מהזמן, אבל את האמת אי אפשר להסתיר – לעיתים קרובות מאוד אני חש תיעוב גדול מעצמי ומהחיים שלי וחרדה גדולה ממה שיביא לי העתיד.

אני יכול לכעוס כמו כולם על השטויות של הרמטכ"ל הטייס שלנו ושל טיפוסים מיושנים כמוהו, אבל עמוק בלב חלק גדול ממני מבין ואפילו מזדהה עם הדעות שלהם.

זו הסיבה האמיתית לדעתי למצב הנפשי הגופני והפיזי הלא בריא שלי ושל הרבה ממכרי. עצוב מאוד, אבל ככה זה.

דיברתי איתו כמו שאמרת ואולי עדיף שהייתי שותק. שוב הוא התחיל עם הקטע הזה שהומואים מגעילים אותו וסקס בן גברים זה גועל נפש. מידי פעם יש לו מן רגרסיות כאלו לדתיות הומופובית.

האמת, גם אני מרגיש לפעמים אותו דבר. אני רואה זוגות רגילים ברחוב מחזיקים ידיים ומתנשקים בלי בושה ואז אני חושב עלי ועליו ואני מתמלא בושה נוראית ורוצה למות.

זה משהו שהוטבע בי ובו בגיל צעיר מידי וקשה לנו להתנער מזה. לפעמים אני חושב שפעם כשלהיות הומו היה פשע ובושה היה קל יותר.

ידעת שזה לא בסדר וזה דבר מלוכלך שעושים מהר באיזה גן חשוך או סאונה טחובה או בית שימוש ציבורי מצחין ואחר כך הולכים מהר הביתה לאישה, מתרחצים וממשיכים להיות כמו כולם.

היום זה אחרת, היום צריך להיות גאים ומפגינים, לצאת מהארון ולספר לכולם, ולהתעקש לעצבן את כל העולם למרות שבשקט בלב אתה חושב כמו הרוב - הומואים הם סוטים מגעילים מלאי מחלות ואוי ואבוי אם הבן שלי יהיה כזה.

שנאה עצמית זו הבעיה הכי גרועה של ההומואים. בגלל זה המון מהקהילה שותים יותר מידי, משתמשים יותר מכולם בסמים ומעט מידי בקונדומים וחוגגים במסיבות כאילו אין מחר.

זה בגלל שבאמת אין להם מחר כי אין להם ילדים והם שמים זין על העתיד שלהם כי להיות הומו מבוגר ובודד זה גורל גרוע ממוות.

אולי פעם זה יהיה אחרת, אבל היום זה ככה. גם כשאני מתנהג כאילו שהכל בסדר ואני שלם עם עצמי וגאה והכל אני קצת מציג הצגות ועושה פוזה בגלל לחץ חברתי וכי לא נעים.

אני דוהר במהירות במעלה המדרגות לדירה של בוריס, מתפרץ פנימה ונופל בזרועותיו, מנסה להסביר, אבל כמו אז, בימים הראשונים להיכרותנו, רק בכי מתפרץ מתוכי.

"נו, דוצ`ינקה, די, מספיק." הוא אומר לי בבס רוסי חם וטופח על גבי, "די, נו, לא צריך לבכות, מספיק, תראה איזה הפתעה עשיתי לך." ומוביל אותי למיטה שלו.

אור שמש חורפי רך מסתנן מבעד לבד וילון ירוק ונופל על גופו הדק של ארקאדי. שערו בהיר מתולתל, עיניו כחולות רכות.

"התגעגעתי אליך רודי." הוא אומר, מושיט לי את ידיו, מחייך את חיוכו המוכר – חיוך של ילד שובב.

אני שוכב בין שניהם, ידיו של בוריס חמות וקשות, מעסות את עורפי וגבי, ארקאדי מלטף את שערותיי, מושך את ראשי אל פטמותיו. הן ורודות וקשות והחזה שלו לבן, חלק וקריר.

"עכשיו תנשק אותי פה." הוא דורש בנימה מתפנקת ומגיש לי את ישבנו המתוק.

בוריס אוחז במתני, מכוון אותי לחור הורוד והמפתה של ארקאדי, לוחץ אלי את הזין שלו. ידיו חולפות על כל גופי, מצליחות לגעת בי בכל מקום בבת אחת. הן מחוספסות וחזקות, קצת מכאיבות וקצת מנחמות. קולו עמוק, חמים, מהדהד בתוכי.

אני חודר ונחדר, אוהב ונאהב, רועד מרוב עונג בין שניהם, יודע שאני לא בסדר ואסור ככה, אבל זה כל כך טוב...

גומר בגניחה ומתעורר בבת אחת. אני מזיע, רטוב, מבויש. מאז שהייתי טירון בצבא לא קרה לי דבר כזה. הולך למקלחת ובלי להדליק את האור שוטף מעלי זיעה וזרע, דמעות של עונג ובושה, מרגיש איך הכל מבולבל בתוכי. ההקלה והעצב, הבדידות והכעס מעורבלים בי בפקעת שאי אפשר להתיר.

הפעם הגיעו עם הניידים שני בחורים צעירים - אחד נמוך, רחב ושרירי, והשני דק גזרה, בעל פנים מתוקים, עיניים עגולות ותמות ולחיים ורודות. הם עבדו מהר כמו שדים נחושים לגמור משטח של 250 מכשירי נוקייה יוקרתיים בשעה, מה שחייב אותי לעבוד מהר וזריז.

סידרנו סרט נע מאורגן למופת. הרחב ישב ליד הלייזר, הילדון פתח קופסאות מימינו והגיש לו אותן, ואני עמדתי משמאלו, אספתי את המכשירים המסומנים, שמתי בשקית ניילון פעוטה, דחפתי לקופסא וסגרתי אותה.

כל חמש קופסאות נכנסו לתוך ארגז קרטון חום מסומן בבר קוד, ואוי ואבוי אם הקופסאות לא יחזרו לקרטון ממנו הוצאו.

אסור לעזוב את המשטחים עם הסחורה לרגע, ושתדעו שכל מכשיר כזה עולה בשוק ששת`אלפים ₪! זה לא סתם טלפון, זה גם מחשב, וגם מצלמה וגם קצת איפוד וגם וגם ... -נאום איציק שבא כל חצי שעה לבדוק שהכל בסדר ושוב הלך, משאיר אותי עם הצעירים הללו שלא ידעו לאות.

ידי חולפות בזריזות על הקופסא - לסגור, לשים בקרטון ומיד אחר כך הבאה בתור. על כל קופסא צבעונית יש פזל של תמונות ובכולן נראה אותו בחור צעיר במגוון תנוחות. הוא נאה, ספורטיבי, שערו גזוז קצר וחיוך של אני נחמד, סולידי, הגיוני ומסודר בחיים מרחף ללא הרף על שפתיו.

אני שואף בתענוג את ריח הקרטון הנקי והחדש העולה מהקופסאות - ריח של דברי דפוס החביב עלי מכל הבשמים בעולם - ולאט לאט מתכסות ידי בסימני שפשוף ובשריטות נייר זעירות ורגלי כבדות והולכות. לעמוד רצוף שלוש וארבע שעות על הרגלים זה לא צחוק, אבל אני מרוצה ולא מתלונן כי כל פעם שהצעיר ורוד הלחיים עם החיוך המתוק לוקח ממני ארגז מלא ומערים אותו על המשטח בחוץ הוא לוחץ את גופו אל גופי ועור זרועותיו השזופות מתחכך בשלי, ולפעמים הבל נשימתו פוגע בעורפי.

אני לא מכיר אותו, רוב הזמן אני עומד בגבי אליו אפילו את שמו אני לא זוכר בדיוק - מאור או דור או משהו דומה - אני לא יודע עליו כלום וגם לא רוצה לדעת, אבל אחרי כמה לילות וימים של בדידות עורי אסיר תודה על המגע האקראי של גופו הצעיר בגופי שנותן לי כוח להמשיך לעבוד בקצב הרצחני הזה.

שוב התעוררתי בארבע לפנות בוקר וידעתי שלא יעזור כלום, אני כבר לא אחזור לישון. הלכתי להכין לי משהו חם לשתות ומצאתי במשולש שבכיור יוגורט גמור וכפית פלסטיק חד פעמית מציצה ממנו.

לפני השינה הפעלתי את המדיח ורוקנתי את המשולש. מי אכל פה כשישנתי?

הולך לחדר האורחים והנה הוא, שוכב על הספה, איבריו מפותלים בתוך שמיכת הפיקה הדקה מידי לעונת המעבר, פניו כבושים בין הכרית לקיר.

בטח קר לו, אחרת הוא לא היה מקופל ככה. אני הולך לארון, שולף שמיכה ומביא לו. ברגע שאני פורש אותה עליו הוא מתעורר בבהלה.

"רוצה שאני אשכב לידך ואחמם אותך? אולי תבוא למיטה לידי?"

הוא הופך את פניו לקיר. "לא תודה. אני מעדיף להיות לבד. לך לישון, אל תפריע לעצמך."

"אני מתאר לעצמי שגם הכפית וגם היוגורט באישור הבד"ץ?"

הוא שותק ורק זיע קל של כתפיו מתחת לשמיכה מעיד שהוא שמע את שאלתי. אני ממתין עוד רגע ואז חוזר למיטה הריקה שלי.

לאחרונה אני מתכתב עם בחור צעיר אחד שאני אכנה פה נון. הוא ממש צעיר - אני מבוגר ממנו ביותר מעשר שנים - אבל הוא פיקח ואכפת לו ממני ומה ששובה את לבי במיוחד - הוא לא רוצה לדבר איתי בטלפון ואפילו לא במסנג`ר. רק במיילים.

נפגשנו דרך הבלוגים שלנו והתחלנו להתכתב. אנחנו משוחחים על כל מיני נושאים אישיים ומספרים דברים זה לזה. התלוננתי שביחסים שלי עם נרי תקעתי את עצמי בפוזה של המבוגר והחכם יותר, זה שמבין תמיד ומקבל הכל בשקט ולא נפגע מכלום ושקשה לי לדבר עם נרי ולספר לו כמה רע לי.

התבכיינתי לפני נון כמה נפגעתי מנרי בלילה ההוא כשבאתי לכסות אותו ופחות או יותר התחננתי שייתן לי לישון לידו כי עצוב לי לבד והוא דחה אותי. הרגשתי מושפל עד עפר כשהוא אמר במין קור כזה שהוא מעדיף להיות לבד כרגע. הוא גרם לי להרגיש כמו מטרד קטן וחסר חשיבות - איזה מלצר או זבן נודניק.

נון שהבין אותי יעץ לי לכתוב לנרי מכתב ולגלות לו את ליבי.

בקבוצת התמיכה סיפרתי להם על העצה של נון ועל המצב שנוצר אצלנו – הקור, הריחוק, ההרגשה שלי שהוא חוזר לכיוון הסטרייטי ושאני מגעיל אותו

במקום לרחם עלי ולהשתתף בצערי הם אמרו לי שאם לא הייתי שותף לרגשות שלו שלהיות הומו זה דבר מגעיל ושהקשר שלנו הוא בעצם דבר שלילי ומנוגד למוסר ולטבע לא הייתי נפגע עד כדי כך.

הדעה הזו דכדכה אותי כי אני יודע שיש בה קצת מהצדק. זה לא לגמרי ככה, אבל יש בזה משהו.

חזרתי הביתה ומיד התיישבתי לכתוב לנרי מכתב שיבהיר את רגשותיי.

קשה לי מאוד עם מה שקורה ביני לבינך מאז שהחל חודש אלול. למרות שאני כידוע לך אפיקורס מוחלט הרי גם אני קיבלתי חינוך דתי ואני מבין לגמרי את הרגשות שלך ומנסה לכבד אותם, אבל אני לא מרגיש את אותו היחס מצידך.

השיא היה אתמול בלילה כשדחית אותי בקרירות מעליבה מאוד.

הלבנת את פני, אולי לא ברבים, אבל בהחלט פגעת בי וגרמת לי לחוש מושפל. לא אכפת לי כל כך הקטע עם האין סקס, אבל כואב לי שאתה לא מוכן אפילו לחבק אותי או לישון איתי. אתה גורם לי להרגיש טמא ומגעיל.

מה שווה כל השמירת כשרות שלך ואמירת הסליחות אם אתה פוגע באדם שאוהב אותך?

אני מרגיש שאתה הולך ומתרחק ממני ואני פוחד ומתגעגע.

הגעתי עד כאן במכתבי ובעודי יושב וחושב איך לסיים אותו נרי נכנס פתאום הביתה אחרי שאמר לי בבוקר שהוא נוסע להוריו בסוף השבוע ויישאר אצלם עד תום הצום.

התפלאתי מאוד, אבל הוא טען שפשוט לא הבנתי אותו כמו שצריך והוא מתכוון להיות איתי בסוף השבוע וללכת להורים שלו רק ביום כיפור עצמו.

"אני לא אוהב לישון אצלם. אני אלך אליהם ברגל ביום שני בבוקר ואהיה קצת עם אבא בבית כנסת ואחר כך אחזור הביתה." הפתיע אותי.

"אני כותב לך מכתב, רוצה לקרוא אותו מהמסך או להדפיס לך אותו?"

אמרתי לו פחות או יותר מה שכתבתי במכתב ומיד פרץ ויכוח.

אני עושה פיל מכל זבוב, אני רגיש מידי ומתנהג כמו כוסית עם תסמונת קדם ויסתית. הוא סתם רצה להיות קצת לבד ואני מיד עושה מזה סיפור.

אני שונא שהוא עושה לי את זה - מבטל את הרגשות שלי ומסרב לדבר איתי בכנות.

"אז תשתוק." הוא מתבדח, מחבק אותי ושואל אם יש מה לאכול, מתנהג כאילו הכל כרגיל ואני סתם עושה עניין משטויות.

אנחנו מכינים יחד אוכל. הוא עוזר לי, מסדר את השולחן, משבח את האוכל, מודה לי על המאמץ, מחמיא לי ברוב חן, שופך עלי המון קסם אישי וחביבות, ממש מחזר אחרי.

הוא עושה הכל כדי לשפר את מצב רוחי, הכל חוץ מלהודות שיש לנו בעיה.

אני נשאר חמוץ ולא מרוצה. יודע שזו הדרך שלו להתנצל ולפייס אותי ושכדי לרצות אותי הוא נשאר בבית (וגם כי הוא באמת חוטף קריזה מההורים שלו למרות שהוא אוהב אותם) אבל זה לא מספיק לי!

אני רוצה זו התנצלות מפורשת ממנו ואני רוצה שנדבר על הכל. סביבנו, תחת כל עץ רענן ותחנת טלוויזיה ורדיו רמה ואפילו בבלוגים כולם מבקשים סליחה אחד מהשני ועושים חשבונות נפש, רק הצדיק הנסתר שלי שפגע בי כל כך הרבה מאז שהתאהבתי בו (אידיוט שכמוני) שותק.

אני בדילמה בקטע הזה - אם אתה עושה סצנות ומחמיץ פנים עד שיבקשו ממך סליחה קרוב לוודאי שתקבל את שלך, אבל אז מה שווה כבר בקשת הסליחה הזו?

ומצד שני אם אני אחכה שהוא יתנצל מיוזמתו... המשיח יבוא קודם.

אולי אחרי מותי אני אזכה שהוא יבקש ממני סליחה? זה יכול היה להיות נחמד, חבל שאני לא אהיה בסביבה כדי לראות את זה.

פשוט תשכח מזה, אני אומר לעצמי כשאנחנו הולכים לשכב לנוח יחד במיטה, אתה יודע שהוא מרגיש שהגזים ושפגע בך ותסתפק בזה, לא כל דבר צריך להגיד בצורה מפורשת, הוא לא טיפוס שמתנצל וזהו.

ובכל זאת זה מציק לי. כשאני מרגיש שפגעתי בו אני מיד מבקש סליחה, למה הוא לא?

"מאוד נפגעתי כשאמרת שאתה מעדיף לא לישון איתי." אמרתי אחרי שלא יכולתי יותר לסבול את מראה גבו השותק, "אל תתפלא אם תגלה יום אחד שגם לי יש העדפות משלי."

"אני לא סובל שאתה עושה לי אולטימאטום." הוא מתרגז, "הסברתי לך שאני לא רוצה סקס עד יום כיפור. זה רק עוד שלושה ימים ואם לא טוב לך אז תלך."

"אתה לא מבין שלא הסקס מפריע לי אלא ההרגשה שאתה נותן לי שאני מטריד אותך בזה שאני צריך קצת יחס ממך?" אני מתרגז ומרגיש ששוב אני נחנק מדמעות של רחמים עצמיים ושונא את עצמי שאני כזה.

אולי הייתי צריך ללכת במקום להמשיך, אבל נשארתי ושוב היה לנו הויכוח הרגיל ושוב הוא ביקש שאני אהיה סבלני ואתן לו עוד זמן.

"נתתי לך כבר שנתיים מהחיים שלי ועדיין אתה נשמע כמו בחודש הראשון שלנו יחד. שום דבר לא השתנה. לא נמאס לך? כי לי נמאס."

הוא שותק, אני שותק ואז אני מתלונן שכואב לי הגב. עבדתי קשה בניקיון הבית ובחום הזה זה לא צחוק.

הוא שולף את המעסה מעץ שמישהו הביא לנו מרומניה ומנסה אותו עלי. זה יותר מדגדג ממעסה, אבל זה נחמד, ואחר כך אני מנסה עליו ולאט לאט שנינו נרגעים ואפילו צוחקים קצת יחד.

חבל שהוא נרדם לפני שהספקתי לבקש ממנו סליחה ומחילה כמו שנהוג לעשות לפני יום כיפור - עוד עיצה של נון, ידידי הצעיר והנבון.

אולי מחר אספיק לבקש סליחה ולתת לו חיבוק גדול.

אל תבזבזו את הייאוש אמר מישהו חכם כי עוד תצטרכו אותו.

אני יודע שעוד נכונו לי ניסיונות קשים בחיים ולא כדאי לי לבזבז את הייאוש שלי על מצבי רוחו ההפכפכים של בן זוגי הקריזיונר.

שיעשה מה שהוא רוצה – מהיום אני ממשיך בחיים שלי וזהו!

הלכתי להכין סלט שיצא לי טעים מאוד, וגם על חיתוך הבצל שגרם לי לדמוע - מה שגרם לי להתקף בכי קל - התגברתי בקלות.

אחרי שאכלתי בנחת ארוחת בוקר יצאתי לגינה לעבוד קצת לפני שיהיה חם מידי. יש לנו בוגנוויליה לבנה שעלי הכותרת שלה נושרים עכשיו וכל הגינה מכוסה בתפרחת לבנה דמוית שלג שצריך לאסוף לפני שירד גשם וכל הלבן הזה יהפוך למין בוץ גועלי.

אני מגרף, אוסף, משקה את הורדים, קצת מזיע, נהנה להיות הבן אדם היחיד שער בשעה הזו - שבע בבוקר יום שבת - ואז טלפון!

אני רץ מהר הביתה, מספיק לענות כולי מתנשף וזה בוריס!

"אם הפרעתי לך במשהו חשוב אז סליחה." הוא צוחק, "ותתנצל בשמי גם לפני נרי."

"הלוואי והייתה לי סיבה להתנצל, לצערי אין. סתם עבדתי בגינה."

"לא עדיף שתעבדו זה על זה." ממשיך בוריס להתבדח, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה לי אני שופך הכל - את הסיפור של חודש הסליחות והרחמים ואיך מאז ראש השנה הוא התחרפן וכמה קשה לי עם הימים הנוראים האלו שהוא סידר לי.

בוריס מקשיב בשקט, מנסה לעודד שעוד מעט ייגמרו החגים, מנסה להבין מה עובר על נרי למרות שלבן אדם שהתחנך במדינה קומוניסטית דת נראית כמו איזו סטייה נפשית אקזוטית והדת היהודית בכלל נראית לו משונה ואכזרית.

"ומה אם אחרי החגים הוא יחליט שככה עדיף וייפרד ממני?"

"אז לפחות הוא יעזוב אותך בגלל אלוהים ולא בגלל שאתה זקן שמן ומשעמם כמוני." הוא ממשיך להתבדח, וככה אני מגלה שדניס - הג`ינג`י הקטן והערמומי - הסתלק לו לתל אביב לחיות עם מישהו יותר אטרקטיבי מבוריס.

"יותר טוב ככה," אומר בוריס, "הוא היה צעיר מידי בשבילי. בוא לא נדבר עליו יותר. יש אצלי עכשיו אורח שהיה שמח לראות אותך."

"ארקאדי?" אני מנחש ניחוש מוצלח, "ניסיתי להתקשר אליו כמה פעמים, אבל הוא תמיד ישן או לא היה בבית."

אני נפרד מנרי המנומנם עדיין ונוסע לבוריס לפגוש את ארקאדי ומוצא במקומו קליפה ריקה של מי שהיה במשך כמה שבועות חמים וקסומים ארקאדי שלי היפה, המקסים, נער החלומות שלי.

אחרי שלא ראיתי אותו למעלה משנה אני בקושי מזהה אותו. הוא רזה מאוד מאוד, שערו המתולתל, הבהיר, מגולח כמו של אסיר והגרוע מכל - עיני התכלת היפות והעליזות שלו ריקות מכל הבעה.

אני מחבק אותו בזהירות, פוחד לשבור אותו, שואל מה קרה? איפה הוא היה כל הזמן הזה? ולא מצליח להוציא ממנו תשובות ברורות. אחרי שהוא עזב את איטליה הוא נדד קצת פה וקצת שם, התמסטל הרבה, עישן והסניף, שתה והזדיין על פני כל אירופה ואחר כך חלה מאוד ונשלח למעין מוסד גמילה או בית משוגעים או משהו כזה.

בסוף נמאס להם ממנו ושלחו אותו חזרה הביתה לישראל, למרות שהוא שונא להיות פה ומעולם לא ראה בארץ הזו בית.

בוריס מבשל אוכל טעים מאוד - עוף אפוי בתנור עם תפוחי אדמה וסלק עם חזרת - מאוד טעים. אנחנו יושבים לאכול ונורא נעים לי שמגישים לי וטורחים סביבי. זה דבר נדיר בחיים שלי. אני אוכל ונהנה מכל ביס, שותה מיץ מנגו, משבח את הטבח שגם הוא אוכל בתיאבון רב ושוטף הכל עם יין. אפילו ארקאדי אוכל קצת, מעט מידי, אבל בכל זאת. לא שותה כלום חוץ ממים ואחר כך נרדם על הספה כמו ילד.

"תראה איך הוא נראה?" אני נאנח, "והוא בקושי מצליח להגיד משפט אחד ברור."

"אל תרגיש אשם, זה לא קרה בגללנו." אומר לי בוריס.

"שום אבל, זה הגורל שלו ושום דבר שנעשה לא יעזור לו, רק הוא יכול לעזור לעצמו."

"כולנו ילדים" אומר בוריס, "וכולנו אבודים" הוא מוסיף בפאתוס רוסי מהדהד.

"כולנו אבודים?" אני מלגלג כדי להתגבר על הצמרמורת שדבריו גורמים לי, "תגיד בוריס, כמה יין בדיוק שתית?" אני צוחק והוא צובט לי בתחת וצוחק גם כן, אבל עוצר אותי כשאני מנסה לנשק אותו.

"רק זה עוד חסר לי, שהתימני המשוגע שלך יבוא לדקור אותי כי שמתי עליך ידיים."

"שטויות. חוץ מזה שאני חושב שאנחנו עומדים להיפרד."

"כן, בטח." הוא מלטף לי את הלחי ואומר שאני מקשקש ושכל מי שרואה אותי ואת נרי יחד מבין שאנחנו שייכים זה לזה. "בחיים הוא לא יוותר עליך, רק אתה יכול לסבול את הראש המופרע שלו."

"ואם הוא כן." אני מתעקש, "אם הוא יעזוב אני אוכל להיות אתך בוריס?"

"לא." נאנח בוריס, "אמרתי לך כבר מאה פעם שלא. אתה יותר מידי בשבילי, אני צריך מישהו כמו וולאדי שקרוב לי בגיל ושהוא לא עקשן כמוך. אני כבר סבא דוצ`ינקה, אני אהיה בן חמישים בחודש הבא."

"אני לא כזה עקשן." אני מתווכח בעקשנות, "ואני אהיה בן 28 בחודש הבא."

"עשרים ושתים שנה זה הבדל גדול מידי חמוד, ואתה עקשן כמו פרד. עכשיו לך הביתה ותן לסבא עייף כמוני לנוח קצת מכל ההתרגשות."

אני הולך הביתה ומוצא שם את נרי מדפדף בעצבנות בעיתוני השבת ושותה בירה.

"הכל שטויות ופרסומות." הוא מקפל את העיתון בדקדקנות לא אופיינית לו. "תשמע פולי יש משהו ש... טוב, אולי יותר טוב שאני ... זה לא כזה סיפור, אבל..."

"נו, תגיד כבר, אל תמתח אותי. אתה רוצה שניפרד אז תגיד ודי, לא אכפת לי."

"בטח שאכפת לי, אם ניפרד אני אהיה שבור ומרוסק, אבל אני לא יכול להגיד לך דבר כזה, נכון?"

"וואלה? איזה אהבל אני, מזלך, נכון? כי מישהו אחר, פחות דביל ממני כבר מזמן ..."

"טוב, טוב, די כבר, שתוק. מה שרציתי להגיד לך זה שמיצי התקשר."

"לא, מהארץ. הוא אצל ההורים שלו והוא התקשר להגיד חג שמח ושנה טובה."

הוא מגיש לי פיסת נייר עם המספר של מיצי ואומר שהוא בטח כבר טס חזרה ללונדון. בכל זאת אני מתקשר ושמח לגלות שמיצי החליט להישאר בארץ עוד קצת והוא מאושר שהתקשרתי, הוא חשב שאני כועס עליו ולכן לא החזרתי לו טלפון.

"רק עכשיו נודע לי שאתה בארץ. נרי שכח לספר לי שהתקשרת. מה נשמע? איך לונדון? מתי רואים אותך?"

הוא צוחק, "שכח אה?" ואחר כך מספר שלונדון קרה, גשומה, משעממת ומלאה מוסלמים שונאי ישראל ושהוא מתגעגע אלי נורא.

אנחנו קובעים שהוא יבוא לבקר מחר בבוקר ויישאר אצלי עד מוצאי יום כיפור. לפרידה הוא מגלה לי שכל הבריטים הם קציצות מכוערות וחסרות חן ושאין אף אחד בכל בריטניה הגדולה יפה ונחמד כמוני.

אני שמח לסכם שאחרי שהפסקתי לבזבז את הייאוש שלי על דברים שאי אפשר לשנות הייתה לי שבת מאוד מאוד מוצלחת ואני מקווה ששאר השבוע יימשך ככה

עכשיו, אחרי שהוא נרגע סוף סוף ונרדם, אני יכול לחזור שוב למחשב. למטה בזולה המסיבה בעיצומה ולפי קולות הצחוק מיצי (שבגללו הכל התחיל) חוגג במרץ בעוד אני יושב בחושך (כמה פולני מצידי) ומקליד.

הכל התחיל היום בבוקר – בעוד אני ממשיך באיסוף הסיזיפי של פריחת הבוגנוויליה הלא נגמרת מיצי מגיע עם תרמיל מלא בגדים והמון מצב רוח טוב.

"היי!" הוא אומר ומנשק לי, קודם על לחי אחת אחר כך על השנייה, ולקינוח על הפה, "שוב אתה מגרף את הפרחים הלבנים האלו, זה לא בדיוק מה שעשית בחגים לפני שנה?"

"כן, נכון. ואתה עזרת לי." אני מחייך, ואז מסמיק טיפה כשאני נזכר שאז העזרה שלו נגמרה בזיון.

לרגע נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה - שוב אני מרגיש אומלל, ממורמר וחרמן בגלל נרי והשטויות הדתיות שלו, ושוב מיצי עומד לפני, מתוק ושמנמן ונלהב ומביט בי במבט מעריץ שבחיים אני לא אקבל מנרי.

ממש דה ז`ה וו (או איך שלא כותבים את המילה הזו, אתם יודעים למה אני מתכוון), אבל רבותיי, ההיסטוריה אולי חוזרת אבל בכל פעם היא עולה יותר ביוקר, והפוסט הזה הוא הוכחה לזה, או שלא?

תזכורת למי שלא עוקב אחרי הטלנובלה שלי - לקראת החגים בשנה שעברה נרי לקח פסק זמן ממני ועזב אותי לאנחות ככה שמה שקרה עם מיצי אז לא נחשב טכנית לבגידה (למרות שבהחלט הרגשתי בוגד, וגם סתם חרא כי ניצלתי את הקראש שהיה למיצי עלי בזמן שידעתי היטב שאני לא באמת רוצה אותו, אני עדיין רוצה את העיראקית המופרעת הזו שמטריפה אותי כבר שנתיים) השנה זה אחרת.

השנה נרי פה, אמנם לא מוכן לישון איתי, או לגעת בי ואנחנו בקושי מדברים, אבל הוא פה, נעשה מתוח ועצבני יותר מרגע לרגע, ועכשיו, כשכבר כמעט הגענו לקו הגמר, הוא עושה רושם שהוא עומד להתפוצץ עוד שנייה.

דווקא עכשיו הבית הומה אנשים. כולם יפים, כולם צעירים, כולם חרמנים, רובם בלונדיניים, (רוסים, מה לעשות?), אף אחד מהם לא מבין בכלל מה הקטע הזה של יום כיפור, אבל למרבה הפליאה כולם יודעים שאני והוא לא עשינו סקס כבר מעל שבוע, וכולם חושבים שזה נורא מצחיק ונהנים לבדוק מה יקרה אם הם יחבקו אותי וינשקו אותי בחום.

עד הערב כבר התחלתי להבין איך מרגישה מזוזה, כל מי שעבר דרך הדלת היה חייב לגעת בי עם השפתיים שלו, ונרי, שהתעקש לא לישון אצל הוריו הלילה, מסתכל ומתפוצץ מכעס.

גם אותו ברכו כמובן, אבל רק בלחיצת יד או בטפיחה על הגב. הוא נראה כל כך כועס וקודר עד שאיש לא העז לנשק אותו.

ליאור שלעשות דווקא ולעצבן זה טבע שני בשבילו תכנן, כמו בכל שנה, מסיבה חגיגית במיוחד בערב יום כיפור וצייד את הזולה במיטב המשקאות והמאכלים. האמת שרוב האורחים שלו בכלל לא הבינו את הפואנטה כי הם לא קיבלו חינוך יהודי. רובם למען האמת בכלל לא יהודים.

כרגיל היו אצלו חוץ מאוכל ואלכוהול גם סרטי פורנו ובאנגים, ובטח גם דברים אחרים שאני לא רוצה לדעת עליהם כלום.

הקש ששבר את גב הגמל הייתה הבקשה של מיצי שאני אלך איתו לזולה לפחות לשעה עד שהוא יכיר את כולם וירגיש קצת יותר נוח.

האמת, הבנתי אותו, היו שם המון בחורים חדשים והוא קצת ביישן עם זרים. מה שעוד הפחיד אותו זה שכולם דיברו רוסית למרות שהם שולטים טוב בעברית.

נכון שיכולת הבעה זה לא בדיוק מה שחשוב במסיבות של ליאור, אבל בכל זאת הוא הרגיש קצת נבוך ושנינו ידענו שעל ליאור אי אפשר לסמוך שיהיה מארח מתחשב ויגרום לו לחוש נוח.

הבנתי אותו וירדתי איתו למטה, מקפיד לא לשתות שום דבר מכוס פתוחה ולא לאכול משהו שמזכיר עוגיות תוצרת בית, הצגתי אותו בפני כמה אנשים שהכרתי וחיכיתי קצת עד שהייתי בטוח שהביישנות שלו התפוגגה והוא מרגיש נוח ואז חזרתי למעלה לנרי, יודע שעכשיו אני עומד לחטוף מנה, ובאמת חטפתי.

הוא אפילו לא ניסה לדבר, ישר התנפל עלי, דחף אותי, הפיל אותי על המיטה וזינק עלי. זה לא כאב, אבל לגעת בו אחרי שכל כך הרבה זמן הוא התחמק אפילו מחיבוק תמים היה הלם אמיתי!

זה היה כמו לחזור קפוא ממארב בלילה לבנוני חורפי וישר להיכנס למקלחת של מים חמים. רק מי שחווה דבר כזה יודע איך זה מרגיש.

אני לא יודע איך לקרוא למה שקרה אחר כך. להגיד שעשינו אהבה, או אפילו הזדיינו אפילו לא מתחיל לתאר את מה שקרה. התגלגלנו על המיטה, טרפנו זה את זה ומשכנו אחד מהשני את הבגדים, הוא מנסה לשפוך עלי את הכעס והעצבים שלו, מקלל ובוכה ומכה אותי, ואני מנסה להשתלט עליו, לרסן אותו ולמעוך אותו תחתי, אומר לו כל הזמן, "די אבנר, מספיק, בבקשה תפסיק."

אחרי כמה דקות מופרעות לגמרי של השתוללות הוא גמר, מרטיב לי את הבטן עם הזרע שלו. מיד אחר כך הוא הפסיק להשתולל, אבל המשיך לבכות, ואני נשכבתי עליו, חיבקתי אותו וגמרתי גם כן.

שנינו היינו פרועים, מזיעים ודביקים מזרע, המיטה הייתה מבולגנת לגמרי, ואנחנו שוכבים באמצע, מחובקים ומנסים להירגע.

ניסיתי להבין מה קרה פתאום, למה דווקא עכשיו הוא ירד מהפסים ולמה ההתפרצות הזו, אבל כל מה שהוא הצליח להגיד היה, "סליחה, אני נורא מצטער, אני מבקש סליחה."

אין לי מושג אם הוא ביקש סליחה ממני, או מאלוהים, או אולי מעצמו.

לקחתי אותו למקלחת והתרחצנו יחד. הוא נשען עלי בעיניים עצומות, נתן לי לטפל בו כמו בילד קטן וביקש שהאור יישאר מכובה.

התקלחנו כמעט בחושך, נכנס רק קצת אור מחדר הארונות. אם היום לא היה ערב יום כיפור הייתי מדליק נר, אבל זה נראה איכשהו לא במקום אז עזבתי את זה ככה.

כמובן שאחרי הסיבון שלי עמד לשנינו והוא אמר שהוא רוצה שוב והפעם באמת. בלי שהוא יסביר ידעתי שהוא מתכוון שהוא רוצה זיון אמיתי עם חדירה, ולפי איך שהוא נשען עלי הבנתי שהוא רוצה שאני אחדור אליו.

רק עכשיו כשאני מספר על זה עולה בדעתי שזה מוזר איך אני תמיד יודע למה הוא מתכוון בלי שנגיד משהו מפורש, וכמה זה משונה שכל כך קשה לנו לדבר על מה שאנחנו עושים זה עם זה.

הלכתי רטוב ומטפטף חזרה לחדר השינה ושלפתי קונדום מהמחבוא הסודי שלי (תמיד סוחבים לי את הקונדומים ולכן יש לי מחבוא חירום סודי) תכננתי להשתמש בחבילה ששמרתי בו רק מחר בלילה, ולמרות שהייתי צריך לשמוח שההמתנה נגמרה יום קודם לא שמחתי.

"אתה בטוח?" שאלתי אותו, "באמת בטוח? אפשר לחכות עד אחרי יום כיפור, אנחנו לא חייבים דווקא היום."

"אתה אולי לא חייב, אבל אני כן." הוא ענה בחריפות, "אפילו לא עשיתי ביד מאז ראש השנה. אני חייב זין עכשיו או שאני אמות."

עם תשובה כזאת אף אחד לא יכול להתווכח. נתתי לו את הקונדום והוא הושיב אותי על האסלה, שם לי את הקונדום והתיישב עלי. "תחזיק אותי חזק, אני פוחד ליפול." הוא ביקש ונשען עלי, שם את הראש שלו על הכתף שלי.

אמרתי לו שלא יפחד והחזקתי אותו חזק, יד אחת סביב המותנים שלו, ויד אחת על הזין היפה שלו, ולא עזבתי אותו עד ששנינו גמרנו, קודם הוא ואחר כך אני.

"סליחה שרגא." הוא אמר אחרי שגמרנו, "לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה."

"גם אני לא ידעתי, אבל לפחות ניסית. אני מצטער שהקשיתי עליך."

"לא, בכלל לא הקשית. היית בסדר, זה אני שירדתי קצת מהפסים ביומיים האחרונים. אתה עוד אוהב אותי?"

סידרנו את המיטה יחד, מותחים את הסדין ומסדרים את הכריות, ואז הוא נשכב ואמר שהוא קצת עייף ומה דעתי לחבק אותו קצת.

"נו, די! תפסיק להיות אשכנזי כזה." הוא נמרח עלי ושאל אם הייתי עם מישהו אחר.

"גם אני רוצה רק אותך." הוא אמר מנומנם, פיהק, נדחק אלי, דחף ברך לתוך בטני ונרדם.

7. יום כיפור
בבוקר קמתי לפניו מניח לו לישון והלכתי למטבח לשתות קפה. כמעט שהכנתי גם לו, אבל ברגע האחרון נזכרתי החזרתי את הכפית לקופסא ותליתי את הספל חזרה. שתיתי לבד, אכלתי פרוסת עוגה והצצתי לחדר האורחים. מיצי לא ישן שם הלילה.

"לא, אני אצום, אבל..." הוא מסיט את השמיכה, חושף זקפה עצבנית.

ביום כיפור, למי שלא יודע, אסור לעשות סקס. מצד שני סקס עם גבר זה בין כה וכה משהו שאסור לעשותו, אז...

אחר כך הוא מתקלח, עוד דבר שאסור לעשות, אבל אחרי מה שעשינו...

"אני לא אתגלח." הוא מחליט, מעביר יד על הזיפים שמכהים את פניו, "אבל אני חייב לצחצח שיניים." – עוד איסור אחד נשבר.

"לא." הוא מתעקש, "זה לא." הוא מסתובב חסר מנוחה בבית, מפריע לי להתעדכן בבלוגים החביבים עלי ובסוף מחליט שהגיע הזמן ללכת להוריו.

אנחנו יוצאים והכלב של דני מלווה אותנו בדרכנו. חץ הוא כלב קטן ודי מכוער, אבל מלא מרץ. אין דבר שהוא אוהב יותר מאשר לטייל עם אחד מבני הבית. הוא כלב נבון מאוד ונובח רק על זרים. מכרים שבאים מידי פעם זוכים ממנו ליחס ידידותי. הוא סימן אותי, את דני ואת נרי, כבעלים שלו ורק איתנו הוא מוכן ללכת לטיול.

אני מודה שעד שהכרתי אותו לא ממש החזקתי מכלבים. חשבתי שהם טיפשים ומסריחים והעדפתי חתולים. אני עדיין אוהב חתולים, אבל יש משהו כובש לב בנאמנות הכלבית הזו. הצורה שבה הוא מביט בי במסירות, מנסה לנחש את רצונותיי, שמח להתרוצץ סביבי כשאני עובד בגינה ומאושר ללוות אותי לסופר.

אני נהנה לראות איך הוא עוקב אחרי בסבלנות לאורך המדפים, ממתין עד שאחליט מה לקנות ועומד בסבלנות יחד איתי בתור לקופה. הוא נהנה מהליטופים של ילדים קטנים שמחבבים אותו על שום קומתו הנמוכה, אבל לא מתפתה ללכת עם אף אחד.

למרות שהוא ידידותי לכולם הוא יודע למי הוא שייך באמת והוא לא מחליף נאמנויות.

הטיול הבוקר משמח אותו במיוחד כי נדיר ששנינו הולכים איתו יחד. הוא מדלג ביני לבין נרי, זנבו מכשכש בהתלהבות עצומה, רץ קצת קדימה, מפנה אלינו את ראשו, חוזר כאילו לזרז אותנו, מתעכב קצת מאחור להריח משהו ושוב דוהר קדימה, מרוצה מקצה אוזניו המתנפנפות ועד אחרונת השערות בזנבו הקטן.

אנחנו אף פעם לא קושרים אותו ברצועה כי הוא שונא קולרים ורצועות ותמיד מצליח להיפטר מהם. כשאנחנו בבית הוא נשאר בחצר למרות שהוא יכול להסתובב חופשי, אבל לטייל לבד לא מעניין אותו, הוא אוהב להסתובב רק איתנו.

"הוא כזה כלב נחמד." אומר נרי ומלטף אותו. "אנחנו צריכים לטייל איתו יותר, תראה כמה הוא אוהב טיולים."

"עכשיו כשקריר יותר אני אתחיל ללכת ברגל כל בוקר." אני מבטיח, הלכנו רק חצי שעה וכבר אני חש עייפות וכבדות ומעין חולשה "הגיע הזמן לחזור לכושר."

נרי לעומתי נמרץ ובמצב רוח פטפטני מהרגיל. בדרך כלל הוא לא סובל שיחות נפש מסוג - יחסינו לאן - אבל היום יש לו חשק להשתפך קצת.

"מצחיק איך הכלב הזה ישר קלט מי באמת הבוס בבית." אומר נרי, "למרות שהוא כאילו של דני, הוא נאמן רק לך."

"אבל הוא באמת של דני." אני מתפלא, "למרות שנדמה לי שהוא נאמן לכולנו."

"אם הוא יצטרך לבחור בן אדם אחד בטוח שהוא יבחר בך." מתעקש נרי, "הוא אוהב את דני, אבל הוא יודע שאתה בעל הבית. לכלבים יש חוש לדברים כאלו."

"זה בגלל שאני מטפל בו ודואג לתת לו אוכל ומים כל בוקר."

"זה לא רק בגלל האוכל. זה כי הוא מרגיש שאתה זה שאומר את המילה האחרונה."

"גם אתה מרגיש שאני זה שאומר את המילה האחרונה בבית? אני לא חושב שזה נכון נרי, תראה איך נתתי לך לעשות מה שרצית בקטע של יום כיפור למרות שאתה יודע מה אני חושב על זה."

"אני יודע, והלוואי והייתי יכול להיות כמוך פולי" הוא נעשה מדוכדך. "אני כזה מושפע, אני כמו שבשבת."

"אני מתכוון שאתה הולך בדרך שלך ואתה לא מושפע מאף אחד. יש לך את הדעות שלך ואת הכיוון שלך ואתה לא זז ממנו ולא חשוב מה אומרים כולם."

כולי אחוז פליאה מדבריו. "זה מה שאתה חושב עלי נרי?"

"כן. הלוואי והיה לי את הביטחון העצמי שיש לך. אני מרגיש כזה ילד טיפש לידך פולי"

"קודם כל אתה לא טיפש. ושנית, אני יודע כמה קשה לך לקבל את עצמך וכמה אתה משתדל לא לצער את המשפחה שלך. המצב המשפחתי שלך שונה משלי וזה קשה יותר אצלך, אני יודע."

"גם המשפחה שלך לא כל כך ליברלית, אבל אתה לא נותן להם ללחוץ עליך ואני... אימא רק נאנחת ומיד אני נבהל. אני כזה אפס." הוא מגנה את עצמו.

אנחנו מגיעים לגבול בין הקריות. הוא מתיישב על גדר אבן אני מתיישב לצידו ומוחה את מצחי. מי אמר שהיום יהיה קריר? לא טוב לי - הרגליים רועדות מחולשה והבטן כואבת. אני כל כך לא בכושר שחבל"ז.

נרי שקוע בניתוח עצמי מייסר שאינו רגיל אליו ולא מרגיש במצוקתי. ככה עדיף, יש לו מספיק על הראש גם ככה.

הוא ממשיך לדבר, להשוות ביני לבינו ולרדת על עצמו שהוא חלש אופי וחסר החלטיות. חבל שאני לא יכול לחבק אותו כדי לעודד אותו קצת, אבל אנשים לבושים בגדים חגיגיים עוברים הלוך ושוב על המדרכה, כולם עטופים טליתות, נושאים בידיהם תיקי קטיפה כחולים מרוקמים כסף וזהב.

חיבוק ביני לבינו בנסיבות הללו הוא בלתי אפשרי.

בעוד נרי משתפך כמה אני חזק ובטוח בעצמי אני יושב לידו ומרגיש חולה ותשוש. אם זה לא היה מפחיד זה היה מצחיק.

"חבל שאנחנו צריכים לחכות ליום כיפור כדי לדבר קצת על עצמנו." אני אומר.

"אני מבטיח לך שמעכשיו אני אהיה פתוח יותר ואדבר אתך על מה שאני מרגיש." אומר נרי, "אבל לפעמים אני כל כך מבולבל שאני לא יודע בדיוק מה אני מרגיש. אני לא חכם כמוך פולי"

אני מציין שאין קשר בין חוכמה לרגש ושלדעתי הוא בחור מאוד נבון, אבל שייך לאנשים שמעדיפים לפעול ולא לנתח את עצמם.

"לא טמבל וכבר לא ילד, אבל אתה בחור אימפולסיבי. לפעמים זה טוב ולפעמים רע. אתה מצטער שלא התאפקת אתמול?"

"לא, אולי טיפה מצטער, אבל לא יכולתי יותר פולי הרגשתי שאני מתחרפן עוד שנייה. אתה בטח היית מצליח להתאפק."

"אני לא הייתי מנסה בכלל להתחיל, כל הקטע הזה של התאפקות לא מדבר אלי."

"זהו, אתה תמיד יודע מה מתאים לך ומה לא, ואני... אני עוד ילד לידך, אני יודע שאני עושה הצגות של אחלה גבר וכל זה, אבל זה רק הצגות. אצלך אין פוזות פולי הכל אמיתי, בגלל זה כולם כל כך מחזיקים ממך."

"באמת?" כולי פליאה מדברי השבח המוגזמים שלו. "איזה כולם?"

"כל מי שמכיר אותך. אתה לא מתעסק עם כל השטויות האלו של עשיית רושם, לא משקיע זמן וכסף בבגדים, מותגים וקשקושים. הכל אצלך פשוט ולעניין. אתה תמיד אחראי ויציב ובלי להתקשקש עם סמים ואלכוהול. כולם יודעים שמילה שלך זה מילה, אתה לא מרכל ולא מגלה סודות ותמיד יש לך סבלנות וזמן לכולם."

לפי התיאור שלו אני נשמע כמו שילוב מעצבן במיוחד של רמבו ואחד מל"ו הצדיקים, אבל אני לא מספיק להגיד לו את זה כי הוא קם, נפרד ממני בלחיצת יד והולך להוריו בהבטחה לחזור בערב.

לוקח לי הרבה זמן להגיע הביתה. אולי נרי רואה בי דוגמא ומופת לגבר, אבל אני מרגיש כמו קשיש מוכה רככת. עד שאני נכנס למקלחת הרגלים רועדות לי מרוב עייפות.

מתעורר לתדהמתי בצהרים ומגלה את מיצי יושב בסלון ומזפזפ בייאוש, אך לשווא. שום תכנית סבירה לא צצה על המסך. הדי. וי. די. הטוב מוחרם לטובת הזולה והווידאו העתיק שלנו אמנם עובד, אבל יש לנו רק קלטות של סרטים מצוירים של וולט דיסני.

"תקרא ספרים." אני מציע ומקבל בחזרה פרצוף מבואס.

אנחנו אוכלים יחד ואני מרגיש טוב יותר. בטח היו חסרים לי נוזלים, בגלל זה הייתי כזה סמרטוטי.

"נרי יחזור היום?" שואל מיצי, "בקושי הספקתי לראות אותו, אני יכול להישאר אצלכם הלילה?"

אנחנו מסתכלים אחד על השני. הוא מסמיק קצת ואני הרבה.

"בטח שאתה יכול לישון אצלנו, אבל ... אתה יודע... זה תלוי במה שנרי ירצה." אני מתחמק מתשובה ברורה.

מיצי מתחיל לספר לי כמה הוא התגעגע אלינו, ואיך הוא לא עשה שום דבר בזולה חוץ מלרקוד ולשתות יותר מידי, ועד כמה הבחורים בלונדון יבשים ולא מבינים עניין ו....

דני מתפרץ הביתה. יש לו כיפה וטלית והוא נרגש מאוד. השנה הוא צם והחזיק מעמד כל היום. בלילה הוא הסתובב עם חברים, חזר מוקדם, ישן עד הצהרים ואחר כך הלך לשמוע את כל נדרי. לאכזבתו האנשים בבית כנסת התחילו לריב מתי בדיוק נגמר הצום ואם יש שלושה כוכבים או לא.

"הם רבו ביום כיפור בבית כנסת?" אני מסרב להאמין למשמע אוזני.

"כן, היו קצת צעקות וויכוחים, אבל בסוף זה הסתדר ותקעו בשופר. מה יש לאכול?"

שלשתינו אוכלים יחד ארוחת ערב ואחרי שדני מסתלק נרי מתקשר. אני מספר לו על מיצי ושואל מה דעתו.

הוא צוחק, מרוצה ושבע ושוב בטוח בעצמו ועליז. "אחלה!" הוא אומר, "תגיד לו שאני כבר בא."

במוצאי יום הכיפורים נרי חזר מהוריו די מאוחר וקצת שתוי. במשפחה שלו נהוג בסוף יום כיפור לחגוג ולעלוז וכמובן לשתות וזה לוקח זמן.

מיצי ואני חיכינו לו בבית ובינתיים רבנו קצת... סיפור לא נעים.

מיצי עדיין נוטר לי על מה שהיה בשנה שעברה (ולמען מי שלא יודע אני שוב אתן תקציר מקוצר ביותר על הסיפור העתיק והמעייף הזה – בשנה שעברה קצת לפני החגים נרי עזב אותי בשביל בחורה, אבל בעצם דיברנו כל יום ושנינו ידענו שהוא אוהב אותי ואני אותו והכל עוד ניסיון שלו לחזור להיות סטרייט. בכמה ימים האלו שהוא לא היה בבית מיצי שפיתח בסתר קראש לי פחות או יותר נדחף לי למיטה והחליט שאנחנו יחד.)

אני מודה שלא הייתי בסדר בקטע הזה. זה לא היה הוגן מצידי לא להגיד את האמת - אני עדיין מאוד מאוהב באקס, אנחנו משוחחים כמה פעמים ביום ופעם פעמיים הוא גם קפץ הביתה לבקר אותי.

איך שלא מסתכלים על זה אני הרע בסיפור המסריח הזה, אבל יש נסיבות מקלות - הייתי פגוע בגלל הבגידה של נרי ופתאום בחור נחמד ומאוד מאוהב כמו מיצי נדחף לי כמעט בכוח למיטה - אז שאני אזרוק אותו?

כן, הייתי צריך להגיד ולהזהיר ואולי גם לסלק אותו. לא עשיתי את זה. שברתי לו את הלב ואני מצטער, אבל מצד שני, לפני שהוא היה איתי הוא היה ביישן וחסר ניסיון ובטוח שהוא הבחור הכי מכוער בעולם ואני לימדתי אותו כמה דברים והעליתי לו את הביטחון העצמי, וסך הכל זה קרה כבר לפני יותר משנה.

נרי חזר כמעט באחת עשרה בלילה, שתוי וחרמן ועליז, מצפה לשלישייה לוהטת ומצא אותי כועס ואת מיצי רותח... ממש לא אווירה לסקס.

בן אדם אחר היה מוותר, אבל הוא הצליח, בעזרת המון מצב רוח טוב שהביא מהבית ושאריות של יין שמזג למיצי, לשפר קצת את האווירה ובסוף הוא קיבל את השלישייה שלו. האמת היא שכל הקטע של שלישיות מוערך יותר מידי. בדרך כלל יש שנים שמזדיינים ואחד שמסתכל וקצת נוגע פה ושם, בעיקר בעצמו.

נרי אוהב שמסתכלים עליו כשהוא מזיין, אני שונא את זה. אני צריך להיות מאוד חרמן או מסטול כדי לתפקד טוב במצב כזה.

מה שבאמת קרה זה שנרי טחן טוב טוב את התחת של מיצי (שאוהב את זה מאוד ככה) ואני הסתכלתי ונתתי לו למצוץ לי.

הוא השתפר מאוד מאז השנה שעברה כשרק התחלתי ללמד אותו איך לעשות את זה, אבל לגמור לא גמרתי וגם לא רציתי. נגעתי בו ושיחקתי לו עם הזין עד שהוא גמר ואחר כך ליוויתי אותו לחדר האורחים אמרתי לו לישון, הוא נרדם מיד לשמחתי ואני חזרתי לנרי שישן גם כן. שכבתי עם הגב אליו, קצת עצוב ודי נגעל מעצמי, ובסוף גם נרדמתי.

לא יודע אם הם נהנו או לא, אני הרגשתי חרא עם כל הקטע הזה.

סקס זה דבר שצריך לעשות עם רגש ואהבה ובאינטימיות.

קשה להשיג דבר כזה בין שלושה אנשים. אולי אפשר, אבל קשה. כל הקטע הזה היה מיותר מבחינתי.

כתבתי על הסיבוך שלי ושל מיצי כבר כמה וכמה פעמים וזה לא משתפר, אולי אפילו להפך. כל הנושא של הקראש המטורף שהיה למיצי עלי די מביך אותי והייתי רוצה לשים את הנושא הזה מאחורי. למרות שסך הכל אני מחבב אותו ורוחש לו אך טוב צריך להכיר בכך שהוא בחור לא לגמרי יציב נפשית וכל מגע שלי איתו נגמר בעגמת נפש.

עבדתי היום קשה מאוד בהדבקת תוויות. זה כרוך בסחיבת ארגזי קופסאות צבע מפה לשם והמון התעסקות עם מדבקות ושטויות. לילי עבדה איתי ולימדתי אותה איך להכין תוויות ואיך למלא את הפרטים וכל זה.

יש תאריך תפוגה ותאריך יצור ומספר קטלוגי. המון בלבול מוח. היא פיקחית והבינה הכל אבל היא בחורה ואי אפשר לתת לה לסחוב לבד ארגזי קופסאות צבע.

כדי לזרז את העבודה איציק ביקש ממני לקרוא לאחת הבנות בגרפיקה שתבוא לעזור עם ההדבקה כי הוא היה עסוק.

"לך אתה," הוא אמר, "כי לך הן לא אומרות לא, לי הן תמיד עושות פרצופים."

בטח! כי הוא אנטיפת ובמקום לבקש יפה הוא מנחית פקודות, ככה אי אפשר להשיג כלום מאף אחד, בטח שלא מבנות.

אחד הקליינטים שבא לברר משהו שמע אותו, צחק ואמר שאם הוא רוצה להצליח בחיים הוא צריך ללמוד ממני איך לדבר עם בחורות - או משהו בנוסח כזה - ואיציק התרגז טיפה ואמר לקליינט שאני אולי יודע להתחנף לבנות יותר טוב ממנו, אבל מה זה עוזר לי אם אני הומו?

בקיצור, הוציא אותי מהארון. לא אכפת לי. אני לא ממש עושה מזה שאני הומו סוד, אבל הטיפוס ההוא – בן אדם בן חמישים בערך שמכיר אותי כבר כמה שנים - לא ידע את נפשו מתימהון.

הוא לא הצליח לבטא את המילה הומו משום מה אז הוא שאל כמה וכמה פעמים אם זה נכון שאני באמת כזה?

ואיך זה יכול להיות שבחור כל כך נחמד שנראה לגמרי בסדר הוא כזה? ואולי כדאי שבכל זאת אני אנסה להשתנות ולהפסיק להיות כזה כי אין דבר טוב יותר מבחורות.

הוא נשמע כל כך נרעש ועצוב, אפשר היה לחשוב שאמרתי לו שאני עומד למות בעוד שבוע.

הייתי צריך להגיד לו שאם הייתי יכול הייתי מיד מפסיק להיות כזה, אבל הייתי נבוך מידי. רק חייכתי בנימוס ושתקתי, מתאפק לא ללכת לאיזה פינה ולדפוק את הראש בקיר מהפאדיחה.

אם הוא גם היה יודע שאני גם נשא הוא בטח היה מתפחלץ.

המעמד המביך הזה הזכיר לי את בושות שהיו לי לפני כמה ימים כשהלכתי עם דני ואחותו הקטנה ואימא שלהם לקנות להם נעלי חורף.

המוכרת הייתה משוכנעת שאליס אישתי ושהקטנה הבת שלנו. רק דני בלבל אותה, הוא כבר מזמן לא קורא לאליס אימא, אבל בכל זאת היא הבינה שהוא קרוב משפחה שלנו, אולי היא חשבה שהוא אחיין או אולי בן מנישואים קודמים של אליס?

ראיתי איך היא מעבירה מבט מאחד לשני, מנסה להבין מה הסיפור המשפחתי שלנו.

אחר כך הקטנה, בת שנה ומשהו סך הכל - ניסתה להגיד פולי והסתומה הזו תיקנה אותה במתיקות – "לא חמודה, תגידי א ב א !"

דני נחנק מרוב צחוק ואני רציתי לקבור את עצמי מתחת לערמת כפכפים במחירי סוף עונה.

משום מה תמיד קורות לי פאדיחות בחנויות נעלים ואני לא לומד לקח והולך לשם כל פעם מחדש.

כל פעם אני שובר את שיאי הנאחס של עצמי, אבל יום רביעי המסוים הזה ייזכר אצלי לדיראון עולם.

הוא התחיל דווקא נחמד. הורדתי את נרי בצומת ונפרדתי ממנו לשלום בחמימות מיוחדת כי הלילה הוא צריך להישאר בבסיס ומשם המשכתי לעבודה.

החניתי את הרכב, אמרתי שלום לזמבורה שלבש כובע בד מוזר, מעוך כזה, שלא השתלב יפה עם הגורמטים שלו, אבל אל תצפו ממני להעיר לו הערות בנושאי אופנה. הבן אדם גבוה ממני בראש וכבד בעשרים ק"ג. שילבש מה בראש שלו, אני שותק.

ליד פתח בית המלאכה עמדה משאית מוכרת ולידה חנו שתי גברות בבלונד מחומצן. ראיתי אותן וליבי שקע בקרבי.

אשר יגורתי בא לי - על הבוקר עלי להתמודד בשני משטחים עמוסים לעייפה בקופסאות ניידים מלווים בשני גברות סובייטיות עשויות ללא חת.

אם נותרה עוד מעט תקווה בליבי שאולי... ושמא... הרי אני לא הבן אדם היחיד בבית המלאכה, יש עוד עובדים, לא?

פרידה בקארה פלטינה ובקול האלט המעושן שלה, וילנה בג`ינס שחוק, הדוק על עכוזה הרחב ובקוקו אפרוחי תפוס בקליפס עמדו והמתינו רק לי שאעזור לנהג לפרוק אלף ניידים שהמתינו בקוצר רוח ללוגו רבנים שלהם.

"הן מסמנות ואתה פותח להן!" פקד איציק, "לא לערבב בין קופסאות! לא לפסול מכשירים! לא לפשל! ומה זה המזגן הזה שבקושי מקרר?" התנפל על השלט של המזגן, כיוון אותו לקור ארקטי - תמיד חם לשמן הזה – והלך.

כל אחת מהן התרווחה לה כנסיכה רוסייה על כסא מרופד והחלה לסמן ניידים בהינף אצבע קליל בעוד אני מתרוצץ בין השתיים, פותח קופסאות, סוגר ארגזים, מביא ומחזיר, הלוך ושוב, שוב והלוך, וכל הזמן המזגן מקפיא את עצמותיי וגלגל"ץ טוחן לי במוח בתוך חדר הלייזר, בעוד שרדיו חיפה המאוס עושה כמיטב יכולתו לערער את מה שנותר משלוות רוחי מחוץ לחדר הלייזר, ואם לא די בכך היו היום ריתוכים והרעש והריח ... שלא תדעו מצרות.

הבנות שישבו להן בפנים לא הרגישו כלום, אבל אני נחנקתי אט אט ואז הופיע איציק! הודיע שהוא חייב לערבב צבע, התלונן שנורא חם לו, הגביר עוד יותר את עצמת המזגן ופתח את מיכל הטינר.

כולנו, (חוץ ממנו שפיתח חסינות על אנושית לריח הנוראי) התחלנו להשתעל ולהיחנק אך לשווא צריך לערבב צבע וזה חשוב יותר מהריאות שלנו.

מתי כבר יעבירו את הלייזר לחדר החדש לכל הרוחות?

אחסוך לכם בתיאור הזוועה, סוף סוף הוא הלך ואז התחלתי להתעטש. אחרי העיטוש העשירי הפסיקו להגיד לי לבריאות, ואחרי העיטוש העשרים ומשהו התחילו להביט בי במבטים משונים.

זה הטריד אותי מעט, אבל אחר כך באה עוד סדרת עיטושים מהדהדים ושום דבר חוץ מכאב הראש הנורא שנחת עלי כבר לא הטריד אותי יותר. אפילו לאכול כבר לא היה לי כוח, ולכן התנדבתי לשבת ולשמור על הניידים הדפוקים של הדוסים כשהשאר הלכו לאכול.

כאילו שמישהו יגנוב מכשיר כזה עילג שאין בו מצלמה או אינטרנט?

מה הם צריכים כל כך הרבה מכשירים עם הלוגו רבנים המפגר הזה? אולי הם שולחים אותם לדוסים בכל רחבי העולם?

בשעה שתיים נמאס לסגן לראות את פרצופי האומלל והוא שלח את אחת הבנות מהגרפיקה להחליף אותי.

דידיתי הביתה בשארית כוחותיי והחלטתי שאני חייב לאכול משהו.

הוצאתי מחבת עם רוטב בשר, שפכתי לתוכו שאריות של מקרוני וניסיתי לחמם הכל ביחד.

מיואש הלכתי להתרחץ. יצאתי מהמקלחת מעודד קצת יותר, אבל רעב. בעדה שלנו נהוג כשרעבים לאכול מה שיש - אכלתי מקרוני שרופים עם רוטב בשר קר וזחלתי למחשב רק כדי לגלות שסאת ייסוריי היום לא תמה.

אולי זה העונש שלי על שהיום בבוקר התגנבתי מהמיטה לפני שנרי התעורר - מה שהוא לא ידע לא יזיק לו - ושלחתי מכתב לידיד שלי ששמו נגיד נון. במכתבי התלוננתי על מעלליו של ידיד אחר ששמו נניח פלא.

משום מה, בטח כי הייתי עוד מנומנם, שלחתי את המכתב על פלא לפלא עצמו. הוא לא אהב כלל לשמוע מה אני מספר עליו לאדם אחר למרות ששמרתי את שמו בסוד ולא כתבתי שם שום דבר שלא אמרתי לו כבר מאה פעם.

בכל זאת, תסכימו איתי שזו הייתה פאדיחה אדירה אפילו בשביל אחד כמוני.

התנצלתי, ביקשתי סליחה, ניסיתי להסביר, אך לשווא.

עכשיו נון חושב שאני מפגר שמנסה לבשל מקרונים במחבת כי עוד לא גילו לו שיש סירים בעולם ופלא ... יותר טוב שלא תדעו מה דעתו עלי.

אני הולך לשכב במיטה ולחכות שמישהו יבוא ויציל אותי מעצמי.

כשהוא התקשר בצהרים הייתי מופתע שכבר הגיעה השעה אחת. הוגליתי לחדר הלייזר החדש עם ערמה ענקית של קופסאות מדללים שצריך להדביק להם תוויות והייתי סגור שעות בחדר ריק מרהיטים חוץ מכסא אחד שגררתי לשם והפיילה של הצבעים. אני לא הולך עם שעון והנייד שלי היה מונח רחוק ממני מחשש שיירטב. אפילו רדיו לא היה איתי.

מצד אחד היה טוב כי הייתי לבד, בשקט, רחוק מהרעש והמהומה של בית המלאכה. מצד שני הייתי תקוע עם עבודה משעממת ומרגיזה ורק איציק קפץ כל כמה זמן לביקור כדי להשגיח עלי ולזרוק לי עוד עקיצה ועוד עלבון מוסווים כהוראות מיותרות.

חלק מהמדללים הגיעו עם תוויות מקוריות של היצרן – אי אפשר להתווכח עם הגרמנים האלו שלא צריך את התוויות המעפניות שלהן – ולכן הייתי צריך להשרות אותן בפיילה עם מים עד שהדבק ימס ואז לנגב היטב (להקפיד לייבש כל טיפה, אחרת הפח הדקיק והזול יחליד) ולהדביק את התוויות שלנו.

צריך לרשום את סוג המדלל על הקופסא, לשים לב לתאריך תפוגה שיהיה תואם לסדרה של המדללים - ניג`וס אמיתי.

עבדתי על אוטומט והראש כל הזמן טוחן עלבונות ומרמורים. מילא ההערות הנבזיות והקטנוניות של איציק שתמיד עולה על גדותיו לקראת סוף השבוע, בעיקר כשיש לו יותר מידי עבודה בלייזר, אבל הצלחתי לריב גם עם נרי והפעם באמת לא הייתי אשם בכלום.

הוא התקשר אתמול בלילה בדיוק כשישבתי לנסח מכתב נרגש לפלא ששוב התפייס איתי - עד לברוגז הבא - ושוחחנו קצת, ואז שמעתי מישהו ברקע קורא לו ואמרתי, "אני רואה שאתה עסוק אז לילה טוב."

נרי קיבל את הרושם שאני מנסה להיפטר ממנו, התרגז ושאל אם החברים שלי מהאינטרנט לא יכולים לחכות עוד קצת, ולמה הם חשובים יותר ממנו.

"אבל... אבל..." התחלתי לגמגם וכמו תמיד דווקא כשמאשימים אותי על לא עוול בכפי אני נשמע אשם במיוחד.

"טוב, אז אם אתה עסוק כל כך," המשיך נרי להפליג בזעמו, "לילה טוב." וניתק.

לא ישנתי טוב באותו לילה. גם כי נעלבתי - למרות שאני יודע שחלק גדול מהכעס שהוא שופך עלי נובע מהתסכול שלו על העבודה הקשה והמרגיזה שהפילו עליו ושעליו לבצע על אפו וחמותו כדי להגיע לקורס קצינים הנכסף - וגם כי כאב לי.

לא, לא הלב, או האגו, או משהו רוחני כזה. פשוט כאב לי. לאחרונה כל הגוף כואב לי נורא. בעיקר הרגלים והידיים – זו תופעת לוואי של התרופה החדשה שאני לוקח.

יותר אין לי בחילות וכאבי בטן, אבל יש לי כאבי שרירים. הדבר היחיד אני יכול לעשות זה לקחת כדור נגד כאבים כל ארבע שעות ולהתפלל שזו תופעת לוואי זמנית בלבד. בדרך כלל הכאבים הללו עוברים אחרי כמה שבועות, מקסימום חודשים.

בצהרים הוא התקשר כמו תמיד, כאילו לא רבנו, ושאל מה דעתי ללכת איתו למסעדה של גולן - המסעדה לא של גולן אלא של דוד שלו, הוא רק עובד שם כטבח, אבל אנחנו קוראים לה המסעדה של גולן.

"כן, ורציתי להזמין אותך עוד אתמול בלילה, אבל כל כך בער לך לחזור למחשב..."

"זה פשוט לא נכון. שמעתי שקוראים לך ולא רציתי להפריע."

"טוב, לא חשוב. בוא ניפגש שם ונחגוג את יום השנה שלנו היום."

"אז סגרנו על 5.10 ואם לא היית מוחק כל כך מהר את הבלוג שלך אז..."

"נו, די כבר עם זה. מספיק. קבענו בשתיים ומשהו במסעדה של גולן?"

הגעתי כרגיל בזמן והוא כרגיל איחר. העבודה שהוא עוסק בה מאז חזר מהקריה מחייבת אותו להתרוצץ בין כמה בסיסים ולהיות זמין כל הזמן. הוא לחוץ, מתוח, עצבני, קצת ממורמר כי לא ידע שזה יהיה כל כך תובעני, עייף כל הזמן, מעשן יותר מידי ומוציא את העצבים עלי. אני משתדל לא לקחת את זה באופן אישי, לא תמיד מצליח, אבל משתדל.

אחרי שאמרתי שלום לגולן הלכתי לשירותים. היינו במסעדה הזו כמה פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שיצא לי ללכת לשירותים. הם גדולים, נקיים, מוארים היטב, מצופים קרמיקה בהירה המשקפת את אור השמש החודר דרך קיר לבני זכוכית.

בין הכיורים תלויה מראה ארוכה ובלי הכנה מראש קופצת מולי דמותי. לרגע לא זיהיתי את הזר הזה, חמור הסבר, קצוץ השער, שבגדיו תלויים עליו ברישול ופיו מכווץ במורת רוח זועפת כאילו נגס לימון.

קירבתי את פני לראי ובאור הצהרים החריף יכולתי להבחין בקווים הדקים שחרט הזמן סביב עיני ובמצחי. אם אחיה מספיק זמן הם יהפכו לקמטים שאפשר יהיה להבחין בהם גם באור קלוש יותר.

עוד שני קמטים ממסגרים את פי - אותם קמטים בדיוק חרוצים גם בעורה של אימא, מונעים ממני להתעלם מהדמיון בין פני לפניה.

גם ההבעה שלובשות פני ברגעים שאני לא משגיח עליהן היטב - הבעה מופתעת של אכזבה לא מנוחמת - מוכרת לי היטב מפניהן של אימא של דודתי ושל אחותי.

אני שונא את הפנים שלי שדומות כל כך לפניהן של נשות המשפחה ואת הקלות הזו שבה אני מזדהה עם הרגשות שלהן, מבין בדיוק על מה הן מדברות כשהן משוחחות בשקט במטבח על הילדים, הבעלים, הקניות והבישולים. מרכלות קצת, מקטרות קצת ומשתתקות כשגבר מתקרב.

מבין ושונא את היכולת הזו שלי, מתכחש לה, נאבק בה. שנים הרגשתי כאילו ניצחתי אותה ודווקא היום, חודש לפני יום הולדתי ה - 28 , הגרסא הגברית של פניה של אימא מפתיעה אותי בראי מואר מידי.

אני חוזר למסעדה ומוצא את נרי ממתין לי. הוא מעיין בתפריט, נראה כל כך רציני ובוגר במדים המגוהצים שלו. קשה להאמין שהסמל הקודר הזה מסוגל לצחוק, לנשק, לרקוד.

מה קרה לנו פתאום? לפני שנתיים היינו כל כך צעירים, יפים, מלאי שמחת חיים ומרץ. לאן נעלם הילד היפה והשמח שהתאהבתי בו? לאן נעלמתי אני הישן? איפה הגבר הצעיר, החסון, הבטוח בעצמו, הסקרן והאופטימי שהייתי?

איך נעשינו מהר כל כך למבוגרים העייפים והזועפים האלו שבולעים כדורים ודואגים בגלל כסף ובריאות?

הוא מבחין בי קם ומחייך חיוך גדול שמאיר את פניו. אני מחזיר חיוך ואנחנו לוחצים ידיים. אין מצב שהוא ינשק או יחבק אותי בחוץ, בטח לא כשהוא לבוש מדים, ומתיישבים לאכול.

"אחלה! נהדר! יש הרבה בלגנים, אבל הכל יסתדר בקרוב." הוא מצהיל פנים, "ואיך אצלך?"

"המון עבודה. יהיה בטח בונוס שמן החודש. בקרוב נעבור לחדר החדש ואולי נחליף את הלייזר הישן. הבחורה החדשה ממש מותק, אפילו איציק נדלק עליה, ובחול המועד יהיו לי יומיים חופש." אני מפטפט בעליזות, תוקף במרץ את הפלפל הממולא באורז שלי.

"נהדר לראות אותך אוכל." הוא שמח, "עוד מעט תחזור לעצמך ואולי אפילו תגדל כרס."

"בשום פנים ואופן! אני ארשם לחדר כושר." אני מחזיר חיוך, מתעלם מהכאב שמנסר את גפי.

אחרי הקינוח אנחנו נפרדים. הוא מבטיח לחזור בלילה ומגניב לי חצי חיבוק לפני שהוא הולך, ואני נגרר לרכב המאובק שלי ונוסע לאט הביתה.

צונח על המיטה ולא זז עד שמגיע הזמן לקחת עוד כדור נורופן.

בערב החג הוא היה אצל הוריו בסוכה ואני הלכתי לאחי. הורי פטרו את עצמם ממצוות סוכה והחליטו להתארח אצל אחי הגדול שהקים סוכה ענקית ופקד על כולנו להתייצב אצלו בערב החג.

"כן, גם אתה חמי. לא יזיק לך להראות את הפרצוף שלך פעם בכמה חודשים." ציווה עלי בטון המעצבן הזה של אח גדול שרודף אחרי מאז ילדותי.

"לך, מה אכפת לך?" אמר נרי, "תעשה קצת נחת להורים. אני אבוא לאסוף אותך משם."

"אי אפשר לא לשתות בחג." מחה נרי, "אני אשתה ממש טיפה, רק קצת יין. אני נשבע."

לא אכפת לי שהוא מאחר תמיד, התרגלתי לזה. עד שהוא הגיע ישבתי ושוחחתי שיחה מרתקת עם האחיין שלי שתמיד מזכיר לי את עצמי בגילו. הוא רק בן עשר, אבל מאוד פיקח. ילד סקרן, נחמד, עם דמיון עשיר, תאוות קריאה נפלאה ואוצר מילים שמעט מאוד מבוגרים התברכו בו.

שוחחנו על שר הטבעות, השווינו בין הסרט לספר ושנינו הגענו למסקנה שהספר כמובן עדיף, שההוביט הוא ספר הפנטזיה הטוב ביותר שנכתב עד היום ושטולקין היה גאון.

האחיין המוכשר שלי סיפר לי על החלום שלו לעשות סרט אנימציה מההוביט וצייר בשבילי את דמותו של הדרקון ועוד כמה יצורים שמופיעים בספר ואז הופיע פתאום נרי, שופע חיוכים וקסם אישי, נישק את אימא שלי ואת אחותי הנדהמת, לחץ ידיים, חייך ופיזר חיבוקים ומחמאות לכל עבר.

אם לא הייתי עוצר בעדו הוא היה מתחיל להתחבק גם איתי.

האחיין שלי נעץ בו מבטים מוקסמים, החליף איתו כיף לבבי וזרח כולו מעונג כשנרי התפעל מהציורים שלו (אם הילד הזה לא יפזז בראש מצעד הגאווה בעוד כמה שנים אני צנצנת, ובטוח שאבא שלו יאשים אותי למרות שאני רואה אותו רק כמה פעמים בשנה).

"איחרת ואתה שיכור." התנפלתי עליו ברגע שיצאנו מטווח השמיעה של הורי.

"למה אתה תמיד אשכנזי לחוץ כזה?" צחק נרי וניסה להתיישב במושב הנהג!

העפתי אותו משם. חגרתי אותו בחגורת הבטיחות, התיישבתי במושב הנהג ורק אז התברר שאין לו מושג איפה המפתחות של הרכב. הוא לא עזר לי לחפש את המפתחות כי לטענתו אם הוא לא הנהג זו לא הבעיה שלו.

אחרי חיפוש מאומץ ושפע קללות והאשמות מצידי גיליתי אותם מתחת למושב. נרי חשב שזה נורא מצחיק, אני לא.

"למה אתה מתנהג בצורה דבילית כזו?" כעסתי עליו בדרך הביתה, "ולמה נהגת שיכור? אתה לא מבין כמה זה מסוכן?"

"למה אתה כזה נודניק? אני לא ממש שיכור, שתיתי רק טיפה, וההורים שלך גרים ממש קרוב להורי."

זה נכון, אבל אפשר לעשות תאונה גם אם המרחק קצר, ושתוי זה שתוי גם אם אתה עדיין עומד על הרגלים ויודע בערך מה קורה אתך.

"היה לך יותר מזל משכל, יכולת להרוג את עצמך או לחטוף שלילת רישיון אם היו תופסים אותך."

הוא מושך באדישות בכתפיו ומנסה לנשק אותי תוך כדי נהיגה!

"פולניה לחוצה שכמוך." הוא צוחק ומתחיל ללטף אותי.

"מספיק." אני מתרגז ומעיף לו את היד. בתגובה הוא שולף סיגריה וצוחק כשאני פותח את החלון ונוזף בו.

אתה עוד צעיר יש לך זמן וחוץ מזה יש להם כבר מספיק, לא צריך להגזים."

אנחנו מגיעים הביתה. הוא נשאר בחוץ עם הסיגריה שלו. אני הולך לישון.

ברור שהערב הזה לא ייזכר בתולדות ימי חיינו כערב מוצלח.

לפנות בוקר אני חולם חלום קצר וזוועתי. בחלומי אני מטפס על מן צוק סלע כזה שמזכיר קצת את מצוקי נחל דרגות. אני גורר את עצמי במעלה מדרגה אחת רק כדי לגלות שמעליה יש עוד מדרגה תלולה וחלקלקה ממנה.

אני עוצר כדי לשאוף אוויר, וקולט פתאום שסביבי יש תהום רבה וריקה ושאני לגמרי לבד, איש קטן, בודד, שברירי, נצמד בקושי לקיר חשוף ותלול. פתאום אני קולט כמה מצבי מסוכן ומבין שכל תנועה לא זהירה מצידי תעיף אותי לתהום. מרוב פחד אני מתעורר, רועד כולי מאימת הנפילה והבדידות.

לצערי אני לא מצליח לתאר במילים את מלוא האימה והבדידות שחוויתי בחלום הקצר הזה, אבל כשהתעוררתי ממנו רעדתי מבהלה.

ככה נראים כל הסיוטים שלי, מעט מאוד פעילות, שום אקשן ממשי, רק אני תקוע באיזה מצב זוועתי ומפחיד. בדרך כלל שוקע בביצה או בקבר, לפעמים מת, לפעמים רק גוסס, תמיד מבוהל נורא. הצוק הבודד הוא משהו חדש, אבל מפחיד לא פחות.

אחרי שאני מתעורר אני מגלה אותו לצידי, שוכב על הצד, פניו מופנות אלי, נושם בשלווה. אני ממהר להיצמד אליו וכמו תמיד הוא נענה לי מתוך שינה, כורך ידיים סביבי, מתאים את גופו הישנוני לשלי, מניח לי לכרוך סביבנו את השמיכה שנשמטה במשך הלילה.

"כן, קצת." אני דוחף את פני לשקע כתפו, מצמיד את בטני לבטנו החלקלקה.

הוא מעביר את כפות ידיו לאורך גבי, מלטף את שערותיי, מצמיד אותי אליו בכוח, "חלמת חלום מפחיד?"

"לא זוכר, מפחיד. שקט, עוד נורא מוקדם. בוא נישן."

היום חזרתי לעבודה. היה משעמם בדרך כלל. מעט מאוד עבודה, אפילו איציק לא היה לחוץ ודיבר איתי כמו שהיינו מדברים פעם - כמו בן אדם אחד לשני.

שאל איך היה בחופש ומה שלומי, וכששאלתי למה הוא לא יוצא לחופש סיפר לי מיוזמתו שאשתו נכנסה לתשיעי והוא ייקח שבוע חופש כשהיא תלד.

אני רק מקווה שהיא תצליח לסחוב עד הסוף ולא תלד חלילה ביום ההולדת שלי.

חוץ מזה קיבלתי בשורה די עגומה – הבוס מתלבט לגבי המעבר של הלייזר לחדר החדש כי הוא חושש שהמעבר יחייב אותנו להתרוצץ הלוך ושוב בין שני הבניינים, והוא כבר מצטער ששכר ושיפץ את החדר החדש.

נכון לעכשיו אנחנו משתמשים בו כמחסן. בזבוז רציני אחרי ההשקעה העצומה שנעשתה שם.

היום בארוחת הבוקר הבוס סיפר איך הוא רב עם אפי נצר!

מסתבר שהוא ואשתו חובבי שירה בציבור והם שרו זמן רב בחבורה של אפי נצר, אבל הבאלנס של הקול היה נוראי וכולם, כולל האומנים שבאו לשיר, סבלו מאוד. יום אחד הבוס קם ואמר שזה זוועה וצריך לשפר את הסאונד.

התפתחה מריבה ובסוף העונה התברר לו שאשתו הקמצנית של אפי נצר (שמנהלת כספית את כל העסק של בעלה) מכרה את המנוי שלהם לאחרים.

חוץ מזה הוא היה בפסטיבל הסרטים בכרמל ונהנה מאוד והוא ממליץ לכולנו. חוץ מסרטים יש גם באזר אומנות וגם הופעות בגן האם.

יש למישהו הרגשה שאני מתחמק, דוחה ומסתובב סביב הנקודה, או שזה רק אני?

לא משנה. אל תתווכחו, זה הבלוג שלי ואני זה שקובע. אז כן, אני מתחמק כי זה מביך ולא נוח לי לדבר על זה, אבל מצד שני אם לא פה אז איפה כן?

נעזוב את זה ונדבר על משהו אחר. אתמול בלילה התכתבתי עם מישהו שטרח לקרוא בגיבוי של הבלוג שלי בתפוז ועשה את המאמץ לספר לי על זה וגם להחמיא לי.

במקום להגיד כמו שמקובל - תודה רבה ותהיה בריא - עניתי באריכות, והוא ענה חזרה. התפתח מעין דו שיח קטן וידידותי ואז לא התאפקתי ושאלתי אותו קצת על עצמו ואם יש לו בלוג.

בלילה חלמתי חלומות איומים ונוראים על אנשים שחושפים אותי בגלל הבלוג. בחלומותיי אנשים זרים באו וצחקו עלי והאשימו אותי בכל מיני דברים לא ברורים אבל נכונים.

לא זוכר בדיוק מה הלך שם, אבל הכל קרה בגלל הבלוג ובגלל חוסר הדיסקרטיות הידוע לשמצה שלי והכל היה באשמתי.

בחלום המחמיא האלמוני שלי הסתבר כרמאי שמנסה ... לא יודע מה בדיוק, אבל היה ברור שהוא מתחזה שרוצה להרע לי. הוא לא אחד שאוהב את הכתיבה שלי, להפך, הוא כועס עלי ורוצה שאיענש בגלל שקרים ששיקרתי פעם.

התעוררתי בבוקר בהרגשה שסוף סוף תפסו אותי ושזה מגיע לי.

שונא את החמסינים האלו של עונת המעבר. היובש האפרורי הזה מעיק על הנשמה, סודק את העור, מכווץ את הלב.

שעות האור קצרות מידי, הלילות ארוכים מידי, הגוף נאבק להסתגל למקצב השונה של שעון החורף בעוד זיעה קיצית ניגרת מהמצח.

נדמה שכל שנה אני מתענה יותר מהעונה המבולבלת הזו שמעודדת שיעולים, פריחות ושעות שינה לא סדירות שגוררות אחריהן עייפות כאבי ראש.

"זה הכל בגלל עונת המעבר." אני עונה לשאלות המודאגות שלו, "ברגע שיתחיל החורף אני ארגיש פחות סמרטוטי."

"אתה לא שותה מספיק." הוא מחליט, "ואתה יושב יותר מידי ליד המחשב, בוא כבר למיטה."

אני חוזר למיטה, מאבד את תחתוני בדרך, מניח לו לנסות להתיש אותי.

שנינו נהנים מהניסיון למרות שלא אותי הוא מצליח לעייף אלא את עצמו. אחר כך הוא שוב נרדם ואני חוזר למחשב, צוחק חרש מפליאתם של המשכימים קום, או המאחרים בנשף, איך זה שאני ער בשעות כאלו, כותב כמה מיילים, מעיין בכמה בלוגים והנה הגיע הזמן ללכת להכין קפה ולהתארגן לעבודה.

"תזכור שהערב אני לא ישן בבית, תוכל לארגן לך ערב בנות."

"למי אתה קורא בת?" אני מזעים פנים, דוחף אותו וצובט את ישבנו.

הוא צוחק, דוחף אותי חזרה ואנחנו מתחבקים חיבוק פרידה ארוך לפני היציאה מהבית. ככה זה תמיד - אחרי כמה ימים מתוחים ואוורור הרבה כעסים וטינות שנינו מתאמצים להיות נחמדים זה לזה, מגייסים סבלנות וחיבה. זה נחמד, אבל קצת לא טבעי, מעייף אפילו.

בעוד שבוע שבועיים המטוטלת שוב תנוע לצד השני ויהיו מריבות, צעקות, איומים בפרידה ואחר כך שוב התקרבות ואחר כך...

מתחת לעור

בעבודה אני שוקע בפרטים, בטלפונים, פתקים, תזכורות, דברים שצריך לעשות, לקחת, להחזיר, לסדר, לפרק וכל הזמן, מתחת לעור, עמוק עמוק בפנים, הדאגה לפלא מציקה, מנקרת, מכאיבה.

לרגעים אני שוכח אותו ושוקע בעבודה ואז, כשיש לי קצת זמן לעצמי, הוא שוב חוזר ועולה בראשי ואני שוב דואג.

אין למי לספר על הדקירה הזו בלב שהוא גורם לי כל פעם מחדש. אפילו אני לא מבין מה בדיוק קרה ולמה.

ואם הוא באמת קם ועשה מעשה כמו שהוא איים תמיד שיעשה? איך אני אדע מה קורה אצלו אם הוא שותק כל הזמן?

מצד שני אולי הוא חשב תמיד שאני נודניק מעצבן והוא רק חיפש תירוץ להיפטר ממני?

סוף סוף גמרתי כמו שצריך את הסיפור "תחשוב חיובי" שרבץ לי על המצפון המון זמן.

מוזר איזה משמעת עבודה ומחויבות אני מפגין כשמדובר בכתיבה שלי שעליה אני לא מקבל פרוטה וגם התגובות קמצניות מאוד.

בכל זאת אני יושב שעות כל יום, כותב ומוחק, משתדל ומתקן, מרוצה נורא כשמשהו יוצא טוב ומתבאס כשזה לא יוצא איך שרציתי.

ועל הקנאה שאני חש כשאני קורא מישהו שכותב כמו שהייתי רוצה לכתוב אני מתבייש לספר אפילו לעצמי.

וכבר אמרו לי שזו רק בריחה מהמציאות וזו התמכרות ושאני גרפומן ושאני מעצבן ומה שאני כותב זה לא באמת משהו ועדיף שהייתי עושה דברים חשובים יותר ומשתלמים יותר, אבל מה לעשות שרק המעשה המעייף והמתיש הזה של חיבור מילים למשפטים שמתחברים לסיפורים גורם לי הרגשת סיפוק ושמחה?

אנשים שותים אלכוהול כדי לדפוק את הראש להשתחרר ממעצורים, להרגיש שמחים, ובמובן מסוים אני מקנא שאני לא יכול גם. אולי, אם הייתי מסוגל, גם אני הייתי נעשה שתיין?

לא יודע, אבל עובדה שאני לא ואני נדון תמיד לעמוד מהצד ולא להבין מה מצחיק ומה כולם שמחים כל כך.

טוב, די כבר עם החפירות המשעממות האלו על אלכוהול. כבר אמרתי את זה מאה פעמים קודם, מספיק כבר!

אז מה שקרה זה שבעוד אני יושב וקורא בהנאה את מה שלפתע פתאום כתבתי היום במהירות שהפתיעה אותי - כבר כמה ימים אני מתענה עם הקטע הזה - אני שומע צרחות מלמטה.

זה לא דבר יוצא דופן, אצל ליאור מתחילים לחגוג מיום חמישי ולא מפסיקים עד מוצאי שבת, אבל הפעם הרעש היה ממש מוגזם וחוץ מזה שמעתי שהם קוראים בשמי.

אני יורד למטה - החצר שלו ושלנו מחוברת במדרגות - ומגלה חבורה של הומואיות היסטריות עומדת סביב מתקן חבלי הכביסה של אליס.

כולם עומדים במעגל וצורחים. באמצע עומד דלי הפוך ועליו מתנודד בחור צעיר בשם ויטלי מנסה לקשור שרוך נעלים שקצהו האחד קשור לצווארו לעמוד המתכת שמתנוסס מעליו.

אני מכיר את ויטלי עוד מהשנה שעברה. הוא בחור נמוך ורזה. טיפוס ביישן ונחבא אל הכלים שגומר תמיד את הערב שיכור, אבל בלי הגזמה, מה שנקרא בטוב טעם.

היום משום מה הוא נסחף לגמרי. הגיע שיכור עוד מהבית והמשיך לשתות במרץ עד שפתאום עלה בדעתו המבולבלת הרעיון שכדאי לו לנסות לתלות את עצמו.

אני מקווה שלא נוצר פה הרושם שהופעתי כמו איזה גיבור והצלתי את המצב. כל העסק היה ממש פתטי והיה לו סיכוי סביר יותר ליפול מהדלי ולשבור את הראש מאשר לקשור את השרוך הטיפשי הזה למתקן הכביסה הדי רעוע שבחצר.

אם החבר`ה סביבו היו קצת פחות מסטולים הם היו מפסיקים את השטות הזו מיד, אבל הם העדיפו לעמוד סביבו ולצרוח כמו ילדות קטנות.

בקיצור, העפתי לו שתי סטירות קטנות, הורדתי אותו מהדלי הטיפשי הזה והתרתי את השרוך מהצוואר שלו. מיד אחר כך הוא התחיל להשתעל ולהשתנק, למזלי הספקתי לזוז הצידה בזמן לפני שהוא הקיא עלי.

עד שהוא גמר להקיא את כל מה שהוא שתה עבר הרבה זמן. בינתיים השאר השתעממו והסתלקו ונשארנו רק אני והוא והגועל נפש. שטפתי את מה שהוא עשה עם צינור, לקחתי אותו הביתה, רחצתי אותו קצת והשכבתי אותו לישון על הספה בחדר האורחים.

כיאה לתאריך כל כך טעון בסוף מי שבאמת סבל מכאב ראש נוראי הייתי דווקא אני. זה התחיל מוקדם בבוקר עם מעין סנוור מרגיז בקצה שדה הראיה שלי משמאל שאחר כך התפתח למעין חצי קשת של פריזמה שבורה מלווה בדקירות ברקה.

הייתי צריך לדעת שביום כזה עלי לעזוב הכל ופשוט לשכב בשקט בחדר אפל ולתת לנורופן לעשות את שלו, אבל הדחקתי. אמרתי לעצמי שזה יעבור מעצמו (לפעמים גם זה קורה) ושאני סתם היפוכונדר וזה יום שישי ויש לי המון דברים לעשות.

שכנעתי את עצמי שאם אני לא מנסה לקרוא זה באמת לא נורא, וזה באמת לא היה נורא עד שחזרתי מהבנק שם התרגזתי על המזגן העייף, הפקידה המנומנמת והתור האיטי, ורק בדרך חזרה - אחרי שיצאתי בקושי מהחנייה וכמעט עברתי באור אדום ובקושי זחלתי מהרכב הביתה - הבנתי שזה לא עבר וזה כן נורא.

לקחתי כדור ולפני שהתמוטטתי במיטה התקשרתי לפזי להגיד שאני לא יכול להגיע לפגישה של קבוצת התמיכה היום.

"כן, נכון. שכחתי. פאק! המוח שלי נדפק לגמרי פזי, מה אני יעשה אחרי שהאלצהיימר ישתלט עלי סופית?"

"תתחיל קריירה חדשה של דוגמן תחתונים, בשביל זה לא צריך מוח. תגיד, מה המספר של חומי, אני צריך לשאול אותו משהו."

נתתי לו את המספר ופזי אמר שלא, זה המספר של הדירה של חומי ושל החבר שלו כוכב, "לא ידעת שחומי חזר לגור אצל הוריו בנהרייה?"

"באמת? לא ידעתי." נתתי לו את המספר של הוריו של חומי בנהרייה.

פזי צחק ושאל אם רשמתי אותם או שזכרתי בעל פה. "כן, רשמתי אותם באיזה מקום, אבל אני זוכר את כל המספרים בראש."

פזי התפקע מצחוק. "אם אתה מתבייש לדגמן תחתונים אתה יכול להשכיר את המוח הדפוק שלך בתור ספר טלפונים נייד." הציע לי ושואל מה שלומי חוץ מזה.

"חרא, הכאבים עוד לא עברו והרופא מגביל אותי בנורופנים ולא מרשה לי לקחת אדוויל, ואם זה לא מספיק יש לי גם מגרנה." שפכתי לפני את כל מצוקותיי.

"ממשיך להיות מדהים, אבל לא פה." התלוננתי, בלי לשם לב שויטאלי עומד במטבח, מקרצף את הכיור ומקשיב לכל מילה שלי.

רק שלוש שעות אחר כך, אחרי שקמתי מזיע ומטושטש משינה, קלטתי שהבחור המוזר הזה שמע כל מילה מהשיחה שלי עם פזי (שכבר רגיל לזה שאני משתמש בו כמו בכותל מערבי אנושי וצוחק מההתבכיינות שלי), ולקח הכל בשיא הרצינות.

בזמן שישנתי הוא לא רק המשיך לנקות ולסדר את המטבח אלא גם ענה לטלפונים, רשם הודעות וגירש נודניקים שרצו להטריד אותי - כולל את אימא שלי שנדהמה מכך שהיא לא יכולה להשיג אותי בטלפון - כי אני ישן ואסור להפריע לי.

הוא לא התבייש ונזף בכל מי שהעז לדבר בקול רם יותר מלחישה, שטף את כל הבית, הכין אוכל וגירף את כל העלים שהצטברו בגינה במשך השבוע.

אחרי שהתאוששתי מהתדהמה והתנצלתי לפני אימא אמרתי לו תודה רבה אבל באמת, הוא לא היה צריך לטרוח כל כך, אני כבר בסדר.

ויטלי עיין ברשימת ההודעות שלו וגילה לי שנרי התקשר להגיד שהוא יאחר להגיע היום ושצריך להזכיר לי לקחת תרופות, אבל שאני צריך לאכול קודם. ומיד הוביל אותי למטבח והתעקש שאוכל פיצה עם עגבניות, טונה ובצל שהוא הכין יחד עם דני.

"יצא טעים מאוד." שיבחתי אותו, (שמתם לב שאוכל שמכינים למענכם תמיד טעים יותר מאוכל שאתם מכינים לבד?)

הוא זהר מנחת, נתן לי עוד פרוסה עם מיץ מנגו לא מוגז - דני אמר שזה המיץ שאתה אוהב - ובעוד אני אוכל, שותה, ומתענג על הניקיון והסדר ששרר על השיש הדי מבולגן בדרך כלל אצלנו סיפר לי ויטאלי את סיפור חייו הקצר והעצוב.

אני אקצר כי זה סיפור די נדוש - עלה לארץ לפני עשר שנים כשהיה בן ארבע עשרה עם אבא אימא ושתי סבתות. די מהר ההורים שלא חיו בהרמוניה עוד ברוסיה התגרשו. אבא חזר לרוסיה עם סבתא אחת, הסבתא השנייה חלתה ונפטרה אחרי ייסורים קשים.

לפני כמה חודשים אימא התחתנה שוב. הוא גר איתה אבל חש לא רצוי ולא בנוח. אתמול הוא שתה המון - כמו חזיר מגעיל אמר בקול קודר - כי פרצה מריבה איומה בינו לבן בעלה החדש ובנו. מה שבאמת העציב אותו זה שאימא שלו תמכה בצד שלהם ובלהט המריבה גילתה להם שהוא הומו. בגלל זה הוא ניסה להתאבד.

ויטאלי נאנח ואמר שהוא חי מהיד לפה, כל הכסף שלו הולך ללימודים ואין לו מושג מה יהיה איתו עכשיו.

מה יכולתי לעשות? הצעתי לו שיגור אצלנו עד שיסתדר וימצא לו איזה חדר.

כשהוא שאל על שכר דירה התלוצצתי ואמרתי שלא צריך לשלם לי, מספיק שהוא ימשיך לנקות ולבשל כמו שעשה היום. כשהוא מחה ואמר שלא נעים לו אמרתי שאם הוא גם יוסיף מידי פעם גם מסג` לגב הכואב שלי הוא רשאי מצידי לגור אצלי עד סוף שנת הלימודים.

סתם צחקתי כמובן, אבל הוא לקח אותי ברצינות, נעמד מאחורי והתחיל לעסות את עורפי וכתפי, וכמובן שבדיוק אז נרי הפציע בבית ותקע בנו מבט לא נעים.

ויטאלי החליט ברוב דיפלומטיות שהגיע הזמן לבקר אצל ליאור ונעלם, משאיר אותי להסביר לנרי את נוכחותו.

"למה אתה נתקע תמיד עם כל היצורים האלו?" התלונן נרי אחרי שהסברתי לו את המצב. "יש לך כשרון מיוחד לאסוף מקרים סוציאליים תחת כנפיך. תראה שבחיים לא ניפטר ממנו."

"עזוב, הוא בטח יתפייס עם אימא שלו בעוד כמה ימים ויסתלק. תראה איזה יופי הוא ניקה את המקלחת."

נרי המשיך להזעיף פנים, אבל אמר שמצידו זה בסדר כל זמן שויטאלי יסתפק בעבודות ניקיון ובישול וימשוך ידיו ממסאז`ים.

"אתה סתם מקנא, אם הוא היה עושה לך מסאג` בטח היית חושב אחרת." קנטרתי אותו, אבל הוא נרדם לפני שהספיק לענות לי.

אני חושב שהיום התחיל החורף באמת. בבוקר ירד גשם נחמד והיה נעים כל כך להתכרבל מתחת לשמיכה ולמעוך אותו תחתי כמו ששנינו אוהבים. כמובן שכמה שניות אחר כך הוא היה חייב לקלקל את הרומנטיקה ולדחוף את הזין שלו באמצע, וגם הזין שלי - הטיפש הזה שבז לחיבוקים עדינים ורוצה רק תכל`ס - הצטרף...

מרוב התלהבות לא שמנו לב לזמן. דהרתי במהירות מופרזת כל הדרך לעבודה, אבל בכל זאת החתמתי שעון קצת מאוחר.

העובדה היא שהם תמיד היו בסביבה. קודם היה גל העלייה הראשון שבא בשנות השבעים. אנשים שנלחמו כדי לעלות לארץ, היו אסירי תודה שהגיעו לכאן, ועשו כל מאמץ להשתלב, ללמוד את השפה ולהסתגל לתנאים.

בשנות התשעים הגיע הגל הרוסי השני. הרוסים הללו כבר היו סיפור אחר לגמרי - לבנבנים כאלו, בהירים, קצוצי שיער בלונדיני, שונים במפגין, מתעקשים לא להתפעל משום דבר ולבקר באכזריות את כל מה שאנחנו רואים כמובן מאליו.

"מה יש לך מהרוסים האלו?" שואלים אותי לא פעם חברים שלא הגיעו מחבר העמים, ותתפלאו, יש לי גם כמה כאלו, אבל נכון, יש לי המון מכרים וחברים רוסים, ומרוב שאני מסתובב בחברתם אני אפילו מבין קצת רוסית.

הרוסים תמיד הלכו עלי קסם של דרישת שלום מעולם זר, תמיד ניסיתי להבין את נקודת המבט שלהם עלינו ולהסביר להם איך הדברים נראים מהצד הישראלי.

הקסימה אותי היכולת שלהם להביט בעיניים אחרות על כל דבר שנראה לי ברור ומובן מאליו. הדעה שלהם הייתה אחרת משל כולם. הייתה להם ביקורת על הכל - מנושאים כבדי משקל כמו פוליטיקה ומזג האוויר בישראל (זוועה וסיוט), ועד לטעמם של הלחם (כמו צמר גפן) והמים (טעם נורא של כלור).

גדלתי במקום שחיו בו מהגרים מהודו ועד פולניה וכולם עברו בצייתנות תחת המכבש הציוני שרמס בכוח את התרבות שהביאו איתם משם, אילץ אותם לשנות את שמותיהם ואת מנהגיהם ולקבל בלי שום ערעורים את התרבות הישראלית. כולם קיבלו את הדין בהכנעה עד שהגיעו הרוסים ואמרו נייט.

הם לא שינו את שמותיהם, עיקמו את פרצופם נוכח האוכל, הנימוס, המנהגים והתרבות המקומיים, גורמים לנו להרגיש לבנטיניים חסרי תרבות.

למרות המאמצים של המורים לגרום לנו להסביר את פנינו לעולים תמיד היו בבית הספר שלנו ויכוחים, קטטות ועוינות בין הרוסים לבין הישראלים. אנחנו לעגנו להם והם הגיבו בהסתגרות בבועה קטנה וקרירה שאף ישראלי גס רוח לא הורשה להיכנס לתוכה.

גם שהיחסים היו טובים תמיד היה הקיר הזה בינם לבינינו. פתאום נהיו להם חנויות אוכל, ספרים, עיתונים ומוזיקה משלהם.

שכונות שלמות דיברו רק רוסית ונוסדו בתי ספר פרטיים שדחו כל אינטגרציה עם הסביבה כי הם רוצים שהילדים שלהם יקבלו חינוך שדוחף למצוינות וסולד מהתערבבות בחבורת הנייטיב הפרועה והמזיעה שסביבם.

בניגוד לעולים שבאו לפניהם לארץ, נישקו את עפרה בהתרגשות ומיהרו לעברת את שמותיהם אצלם לא ראית שום רצון להתמזג במרחב הים תיכוני. להפך, הם הפגינו געגועים לא מוסתרים למולדת הקרירה, בוז למנהגים הפרימיטיביים של המקומיים והתבדלות מלאת סלידה מהפינה האסיאתית המאובקת הזו שהם נקלעו אליה בעל כורחם.

היו הרבה שחזרו לשם או ברחו לאירופה, דוחים בזלזול את הביקורת הציונית המזועזעת וחוץ מזה התברר פתאום שחלקם בכלל לא יהודים! ושומו שמיים! הם אפילו לא חושבים שלהיות יהודי זה גליק כזה גדול!

לאט לאט התברר שהם לא עשויים מקשה אחת. יש מולדבים ואסטונים, גרוזינים וקווקזים, והעילית שבעילית - הרוסים האמיתיים שבאו ממוסקבה ומפטרבורג והרגישו שישראל היא ארץ של ננסים עצבניים שלא יודעים טעמה של תרבות אמיתית, ואין בה מרחבים שאפשר ללכת בהם לאיבוד או וודקה ראויה לשתייה.

הילדים הרוסיים של ילדותי היו מנומסים למבוגרים, תלמידים שקדניים עד היסטריה, שיחקו שח, למדו פסנתר, פתרו בעיות באלגברה כתחביב ולא הבינו למה בן אדם תרבותי צריך ללמוד תורה.

רובם היו בנים יחידים או עם אח או אחות אחת בלבד ולכל אחד מהם הייתה בבית בבושקה שהקדישה את עצמה רק לחינוכם ולטיפול בהם בזמן שההורים שלהם עבדו.

הבנות למדו בלט והבנים הלכו ללמוד לרקוד ריקודים סלוניים, הם סלדו מתנועות נוער עם מדים כחולים ופיצו את עצמם על חסרונו של משטח החלקה על הקרח בהתמכרות לרולר בלייד.

הילד הראשון שהכרתי שהוריו התגרשו היה רוסי - האבא התייאש וחזר לרוסיה והאימא נשארה עם הילד ועם בבושקה בארץ - והזין הלא נימול הראשון שראיתי היה שייך לבחור רוסי שאמר לי לתדהמתי שברית מילה זה דבר פרימיטיבי וברברי. הוא בחיים לא יעשה לעצמו דבר מחריד כזה ולא אכפת לו מה כתוב בתורה על הברית בין אלוהים לאברהם!

את הספר הראשון של הברית החדשה ראיתי כמובן אצל רוסים, ואצלם פירקתי את המטריושקה האמיתית הראשונה שלי, שתיתי תה מסמובר אמיתי, ראיתי פעם ראשונה בחיי אישה שיכורה כלוט (היא ישבה על המדרגות מחוץ לביתה, השתינה על עצמה וצחקה למראה הזעזוע שלי).

אני זוכר את עצמי כילד מדפדף במילון רוסי עברי מרופט, מנסה להסביר לאימא המודאגת של סשה - הילד הרוסי שישב לידי בבית הספר - למה אסור לה להכין לסשה סנדוויצ`ים בפסח ועד עד היום אני מתאמץ להסביר לרוסים כל מיני מנהגים יהודיים וישראליים שנראים לי מובנים מאליהם ומדהימים אותם בזרות ובחוסר ההיגיון שבהם. כל פעם אני מוקסם מחדש מההבדל בין התרבויות שלהם ושלנו, מנסה לתווך להסביר ולהבין ואף פעם לא בטוח שהם באמת הבינו.

כיום אני מבין טוב יותר את הרגשת הזרות והניכור שמלוות כל מהגר - לא חשוב מאיזו עדה ומאיזו סיבה - ויודע כמה אומללות ופחד יש מאחורי ההסתגרות הרוסית בגטו שלהם.

אני גם מבין את הסיבות לעוינות של המהגרים הישנים למהגרים החדשים שזה מקרוב באו ומקווה שעם הזמן הפער הזה ייסגר ויעלם כמו שהשד העדתי נעלם כמעט לגמרי.

אגב, ניסיתם להסביר פעם לרוסי מה זה בדיוק השד העדתי? הזעתי בשיניים כשניסיתי להסביר למה הכוונה בביטוי הזה ועד היום אני לא בטוח אם הם קלטו על מה אני מדבר או אמרו לי שהם מבינים רק כדי לסתום לי את הפה.

זה לא קל, גם להם גם לנו, אבל אני בטוח שלאט לאט הדור הוותיק שמתעקש להסתגר בבועה שלו - קונה רק בחנויות אוכל רוסיות, קורא רק עיתונים וספרים רוסיים וצופה רק בערוצים רוסיים - יפנה לאיטו את מקומו לדור חדש שגדל בארץ וכבר נטמע בתרבות המקומית, אבל גם הטביע בה את חותמו לטוב ולרע.

מעניין אם השם `חוף הרוסים` שקיבלה רצועת החול מול קרית ים ג` תקרא כך גם בעוד עשרים או שלושים שנה, ואם עדיין ישבו שם בערבי קיץ חמים לאור מדורות, יאכלו בשר לא כשר על האש, ישירו ברוסית וישתו וודקה עד אור הבוקר.

היום הייתה סוף סוף קצת עבודה והיום עבר לי מהר ורועש. עבדתי בלייזר עם הפלסטיקים של המכשירי שמיעה - האלו שצריך למרוח בשמן - ובבית המלאכה היו ריתוכים מרעישים ומסריחים, ולילי עבדה על הטכניפור, מסמנת בקול טרטור זוועתי יציקות פלדה כבדות ומלכלכות, והרדיו של הטורקי צרח בקולי קולות.

על כל הקקפוניה הזו הצטרף קול הגשם שדפק על גגות הפח של הפנצריה, ופה ושם הצטרפו רעמים מקריים - יום רועש ופעלתני מאוד.

בסוף היום לילי התלוננה שכולה מאובקת בגלל היציקות ההן ודרשה שאנקה לה את הישבן מסימני אבק ושוב סיפרה לי שאת מכנסי הדגמ"ח השחורות האלו היא קנתה במיוחד במידה אחת גדולה יותר כדי שיהיה לה נוח בעבודה.

ניקיתי ממנה אבק בצורה הכי צנועה שהצלחתי לגייס מתוכי מתאפק לא לשאול למה צריך להיות לה לא נוח והדוק מידי כשהיא לא בעבודה?

זה לא שהתביישתי לשאול, פשוט נואשתי מלהבין את מסתרי ההיגיון הנשי.

בבית מצאתי את ויטאלי ממשיך לעשות את מה שעשה אתמול - לדבר עם אימא שלו בטלפון ולבכות.

היא מנסה לשכנע אותו לחזור הביתה, הוא מנסה לשכנע אותה לוותר על הבעל החדש שלה.

עד עכשיו שניהם משקיעים הרבה מאמצים, רגש ודמעות, אבל אף אחד לא מצליח לשכנע את השני.

מסתבר שאחרי שאבא שלו נעלם ויטאלי ואימא שלו התקרבו מאוד זה לזו. היא זו שעבדה והרוויחה כסף והוא זה שטיפל במשק הבית. הוא עשה קניות - כולל לקנות לה בגדים ונעלים – בישל, ניקה ומידי פעם גם למד.

האידיליה נהרסה כשהיא הכירה גבר ורצתה לחיות איתו. ויטאלי מנסה לשכנע אותה שהטיפוס ההוא עם הבן המפגר שלו הם סתם טפילים שיכורים שחיים על חשבונה, והיא מנסה להסביר לו שהיא עוד לא בת חמישים והיא רוצה לחיות חיים של אישה רגילה עם בעל לצידה.

מי צודק שם אני לא יודע, אבל בעל כורחי נודעה לי יותר מידי אינפורמציה על החיים של ויטאלי עם אימא שלו. אני חושב שהייתי יכול לחיות מצוין גם בלי לשמוע אותה אומרת בקול חנוק מדמעות שהיא רוצה גבר שיחמם אותה במיטה, ואותו עונה לה שהוא יטפל בה יותר טוב מכל גבר זר.

זה ילמד אותי לקח לא למהר ולהציל כל מיני זרים שיכורים.

על הבוקר נרי התחיל לארוז לקראת הנסיעה לחו"ל ובכל זאת לא נרמזתי שהיום עומד להיות אחד מאותם ימים שבהם לא כדאי לצאת מהמיטה וכמו דביל קמתי והתחלתי להתארגן ליציאה לעבודה.

תוך כדי הכנת הכריכים תקף אותי כאב חד בגב והאוזן שוב דקרה בצורה מעצבנת, אבל לא נתתי לסימנים האלו להטעות אותי. אני כבר מכיר את עצמי, זה לא וירוס או חיידק, זה אני.

אני לוקה בסוגשל חרדת נטישה מעורבבת בצורה מבלבלת בסלידה משינויים. מאז שאנחנו יחד זו כבר הפעם השלישית שהוא נוסע לחו"ל וכל פעם אני שונא את זה יותר.

אני מניח שאם הייתי הולך לטיפול נפשי המטפל/ת היו מגלים מהר מאוד את מקור הבעיה הזו – חצי השנה הזוועתית שעברה עלי כשהייתי בערך בן ארבע וחצי, חמש.

במשך אותם חודשים ספורים סבא וסבתא חלו שניהם, כל אחד במחלה אחרת, יצאו ונכנסו לסירוגין מבתי חולים, גורמים לעולם הקטן והבטוח שלי להתערער בצורה מפחידה.

אני לא זוכר את כל הפרטים, אבל הועברתי הלוך ושוב בין בית ההורים לביתם עם חניות קצרות אצל שכנים וקרובים רחוקים שלא ידעו איך להתמודד עם ילד קודר ושתקן שקבר את פרצופו בספר וסירב לדבר במשך ימים תמימים.

במחשבה שנייה חוסר היציבות והחששות ארבו לי גם בתקופה השלווה לכאורה כשסבא וסבתא היו עדיין בריאים ואני גרתי בביתם, נישא על כפיים כנסיך מפונק ומהווה גורם קבוע למריבות סוערות בין אימא לסבתא שסירבה להחזיר אותי בטענה שבריאותה של אימא רופפת מכדי שתוכל להתמודד עם תכשיט כמוני.

מאז חלפו למעלה מעשרים שנה ועדיין מזוודה ארוזה למחצה והעלמו של אדם שאני רגיל לראות כל יום מלחיצים אותי בגדול גם אם אני יודע שזה זמני וזו רק נסיעת עבודה ושאני מתנהג כמו תינוק.

בראש אני יודע הכל, אבל בכל זאת הבטן מתהפכת לי למראה מזוודה פתוחה מלאה בגדים שעוד אתמול היו תלויים בארון לצד בגדי.

נרי נסע עם סיסי לבסיס ואני נסעתי עם האוטו לעבודה. בדיוק באמצע הרחוב החד סטרי - קצת אחרי המקום שבו כמעט דרסתי חתול בחורף שעבר - נתקעתי בגלל תאונה קטנה ומטופשת בין רכב של נהג חדש שיצא מהחנייה ונתקע ברכב של נהגת צעירה ולחוצה שלא שמה לב שהוא יוצא מהחנייה בלי להסתכל.

איש לא נפגע וגם הרכבים בקושי נשרטו, ובכל זאת הם נשארו תקועים שם, חוסמים את המעבר בטענה המגוחכת שהם לא רוצים לזוז עד שהמשטרה תבוא. הנהגת הצעירה דיברה בנייד ובכתה, והנהג הצעיר (ממתי נותנים רישיונות לילדים קטנים) התעקש שהיא אשמה.

טור המכוניות מאחורי התארך והלך וכולם התרגזו והתווכחו עד שסוף סוף הגיעה איזה גברת שחנתה בצד השני, הזיזה את הג`יפ שלה והניחה לנו לעבור, משאירים מאחורינו את שני הנודניקים האלו שישברו לבד את הראש.

הצלחתי להגיע לעבודה בזמן למרות העיכוב, אמרתי בוקר טוב לסגן והתחלתי לספר לו שכמעט לא הגעתי לעבודה היום כי...

ואז הוא התפוצץ עלי בצורה שלא תיאמן ואמר בגסות שאף אחד לא מכריח אותי לבוא לעבודה, ושאם לא טוב לי שאלך לדבר עם הבוס, ושהוא לא מתכוון להתרגז בגללי היום!

לרגע נשארתי פעור פה מרוב תדהמה, אחר כך ניסיתי להסביר למה התכוונתי, אבל הוא סירב לשמוע, וכשניסיתי להסיט את הויכוח המיותר הזה (על מה בעצם?) ושאלתי אם אני יכול לקחת את היום החופשי שלי מחר הוא בכלל התחרפן.

כל כך נמאס לי ממנו עד שבמקום לענות פשוט קמתי והלכתי משם ולא דיברתי איתו מטוב ועד רע עד סוף היום.

אפילו בהפסקת האוכל לא הבטתי בפניו ולא אמרתי לו מילה אחת והוא נהג באותו האופן.

העדה היחידה להתפרצות המוזרה שלו הייתה לילי שהייתה המומה ונבוכה מכדי להתערב. אחר כך תפסתי אתה רגע לבד ושאלתי אותה אם לדעתה אמרתי משהו שגרם לסגן להתרגז כל כך.

היא העלתה את התיאוריה שאולי הקול שלי מעצבן אותו, והודתה שזה ההסבר היחיד שיש לה להתנהגות שלו.

"אין לי מושג מה הוא רוצה ממך, אתה העובד הכי חרוץ פה. אתה עושה הכל בלי שום ויכוחים וכולם אוהבים אותך וחושבים שאתה בחור נחמד. אני לא מבינה למה הוא מוציא את העצבים שלו דווקא עליך, אני במקומך הייתי מתפטרת או לוקחת אותו לשיחה ומנסה להסביר לו שאי אפשר להמשיך ככה ושיפסיק להתייחס אליך בצורה כזו.

נשים תמיד מנסות לפתור כל דבר בשיחות ואני מניח שהן צודקות, גם אני יעצתי לא פעם לאנשים לדבר על מה שמציק להם, פשוט להגיד מה מפריע להם ולהקשיב לצד השני, אבל במקרה המסוים הזה אני פשוט לא מסוגל לדבר איתו.

אחרי שחשבתי על זה, מנסה לדמיין את עצמי משוחח עם איציק, הגעתי למסקנה שאני מעדיף לחפש עבודה אחרת ולא לעשות עם איציק שיחת עתיד יחסינו לאן. עצם הרעיון שאני יושב מולו ומנסה להגיד לו שהוא גורם לי להרגיש מושפל מעורר בי דחייה כל כך חזקה עד שאני מעדיף ללכת לגנוב או לפשוט יד, רק לא לדבר איתו.

אני חש אינטואיטיבית שיש בי משהו שמעורר בו כעס וגועל ויש בי התנגדות חזקה מאוד לנסות לדבר איתו על הרגשות שלי. זה לא פחד או ביישנות אלא רק חוסר חשק מצמית לדבר איתו כדבר אדם אל רעהו.

אחר כך התברר שאיציק יוצא היום מוקדם כי יש לו מבחן בקורס שהוא לומד לאחרונה ואולי זה ההסבר המיידי לעצבנות שלו הבוקר, אבל זה רק תירוץ שטחי. למדתי מניסיוני שבן אדם שמעורר בך רגשות כל כך חזקים של תיעוב וזעם מזכיר לך משהו בעצמך שאתה שונא. כנראה שזו הסיבה לכך שאני והוא, למרות כל המאמצים שלנו, לא מצליחים לקיים יחסי עבודה רגילים ושפויים.

בן אדם סביר, אם הוא מספיק מודע לעצמו והוגן כלפי אחרים, היה מודה שיש לו בעיה ומנסה להבין מה יש בו שגורם לו להתנהג בצורה כל כך לא סבירה, אבל לדעתי איציק כל כך לא מפותח רגשית שגם פלוגה שלמה של פסיכולוגים לא תצליח להביא אותו לתובנות על עצמו.

אני חושב שעדיף שאני פשוט אפרוש מבית המלאכה ואמצא עבודה אחרת והפעם אני נשבע - אני נשאר עמוק עמוק בארון ולא מגלה לאף אחד כלום על עצמי.

וכפינאלה ליום מגעיל - ברגע שיצאתי מהעבודה נפתחו ארובות השמים ונרטבתי לגמרי. שבר הענן התמיד בעקשנותו גם כשהלכתי לעשות קניות וגיליתי שזה מאוד לא נעים ללבוש בגדי קיץ כשמזג האוויר מחליט לפתע לקחת את הקטע הזה של היורה ברצינות מאוד לא ישראלית.

כשחזרתי הביתה, רטוב ומדוכדך, קיבלתי טלפון מנרי שבישר לי שהיום הוא צריך להישאר לישון בבסיס ונתראה רק מחר אחרי הצהרים.

רציתי לכתוב פוסט פוליטקלי קורקט ורוחני כאחד על הדיכאון. להסביר שזו מחלה כמו כל מחלה אחרת, שיש רמות שונות של דיכאון, שלא כל סתם עצב חולף הוא באמת דיכאון, שיש סימנים מובהקים לדיכאון, ושקשה מאוד להיות חבר של בן אדם מדוכא דיכאון קליני עמוק כי הוא מאוד מרוכז בעצמו, משרה מרה שחורה על סביבותיו, ואחרי כמה זמן גם חוזר על עצמו בכפייתיות משעממת.

רציתי, אבל לא הספקתי כי אימא התקשרה והזעיקה אותי בדחיפות כדי לעזור לאבא העקשן שלי לסדר משהו במכונת כביסה.

בעוד אני מדבר עם אימא שמעתי את אבא אומר לה שלא צריך, הוא מסוגל להסתדר לבד, ובטח שהוא לא צריך עזרה מהילד (זה אני).

אימא כעסה עליו ששוב ייתפס לו הגב, ואמרה לי שהוא עקשן נוראי ואין לה כבר כוח אליו יותר!

לא יודע מה הוא אמר. סגרתי את הטלפון ונסעתי אליהם.

הגעתי עוד לפני שהם גמרו להתווכח, נישקתי את שניהם וביקשתי שיפסיקו לריב. אחר כך עזרתי לאבא להזיז את המכונה הסוררת, לאזן אותה שוב ולהעמיד אותה על חתיכת לינוליאום כדי שהיא תרעיש פחות כשהיא סוחטת.

"ממתי נעשית בריון כזה?" רטן אבא בטינה - בראש שלו אני עדיין הבן הקטן והכי חלש שלו – "בטח אתה מבזבז שעות במכון כושר." הוסיף לקטר, מתעלם מאימא שניסתה להשתיק אותו בעוגת פרג עם תפוחים.

"הוא משגע אותי." התלוננה על אבא אחרי שהוא הלך לראות משהו בטלוויזיה, והלשינה עליו שהוא לא שומע טוב ומסרב להרכיב מכשיר שמיעה, ומשם המשיכה לרכל על אחותי ששוב עושה קונצים ומשגעת את עצמה ואת בעלה, ואיך אימא לשלושה ילדים מרשה לעצמה להתנהג כמו בת עשרה פוחזת? והיא כבר לא יודעת מה לעשות עם האחים הגדולים שלי שבקושי באים לבקר לאחרונה.

אבא נורא נפגע מזה אבל מתעקש לא להגיד להם כלום ואוסר גם עליה לדבר איתם ולדעתה הוא רגזן כזה כי סובל מדיכאון.

כשיצאתי משם עמוס קופסאות אוכל (נורא רזית, אתה לא אוכל כמו שצריך) אבא ליווה אותי לאוטו, נזף בי שהוא מטונף, בדק לי את המגבים ואמר שהם דפוקים ושאלך מיד לקנות חדשים! והתלונן על אימא שמשגעת אותו עם הדאגנות שלה.

מתי היא תבין כבר שהילדים גדלו ויש להם חיים משלהם ואי אפשר לצפות מהם שיבואו כל יומיים לבקר.

"לדעתי אימא שלך שוב סובלת מדיכאון." סיכם את נאומו באנחה.

התאפקתי לא לצחוק, חיבקתי אותו חזק, נתתי נשיקה על הלחי והבטחתי לבוא ביום שישי לארוחה וחזרתי הביתה עייף, אבל שבע.

את מה שיש לי להגיד על דיכאון אני אגיד כבר בהזדמנות אחרת.

אחרי כמה ימי דכדוך וכמעט דיכאון התחלתי להשתעמם. אני יודע שדיכאוניים מקצועיים יבוזו לי על הרכרוכיות שלי - מה זה קצת שעמום בדרך להיות דכאוני מהמניין? – הם צודקים

אבל זה כל כך מיגע לשוב ולמנות את כל הדרכים בהם העולם עשה לך עוול ולהתלונן בפעם המי יודע כמה על העולם האיום והלא צודק וכמה איחס ומגעיל ולא שווה אתה מרגיש.

אז נכון שהעולם נוראי וכמה לא נעים שנרי נסע אחרי פרידה מאוד מכוערת שהשאירה אותי עצוב וכאוב - מיד אחרי שהוא יצא חטפתי כאב גב מגעיל והייתי מצונן וירוד ועייף ומיד כשהגעתי הביתה צנחתי למיטה - אבל אחר כך הוא התקשר והיה נחמד ומתגעגע וכמעט מתנצל – כמעט, לא להיסחף - והצחיק אותי בתיאורי חנויות הסקס שהוא מתכוון לתייר בהם וללקט מזכרות למעני.

אם לא ידעתם את זה עלי אז זה הזמן לגלות לכם שאני מדיר את רגלי מחנויות סקס. הביקור בהן מוריד לי כל כך את החשק לסקס עד שאפילו המחשבה עליהן גורמת לי חשק עז לברוח לטיבט ולהפוך שם לנזיר מתבודד.

אני באמת לא יודע למה יש למקומות הללו שנועדו להגביר את החשק השפעה הפוכה עלי אבל ככה זה אצלי.

אחרי השיחה עם נרי התעודדתי והיום קמתי וגיליתי שמזג האוויר נהדר - האוויר רחוץ וריחני, בשמים שטים עננים אפרפרים שמנמנים שמבטיחים גשם קליל ונחמד שלא יפריע לכביסה להתייבש, השמש מציצה פה ושם, אבל מלטפת ולא שורפת – לשמחתי הרבה הכספומט העניק לי בנדיבות מאתיים ₪ שאותם אצתי רצתי לבזבז בסופר המקומי על מיטב מעדני ארצנו.

הגעתי מוקדם והיו מספיק עגלות ולא היה תור גדול בקופה והכי טוב - עדיין נותרו הלחמניות הקטנות דמויות החלה שאני אוהב לאכול בימי שישי - אפילו הייתה לי חנייה בדיוק מול הפתח! אירוע יוצא דופן בקנה מידה קוסמי.

כשיצאתי עמוס כל טוב מהסופר פגשתי בגברת צעירה אחת שהוליכה תינוק מצחיק עד דמעות בעגלה. הוא כנראה תלש זה עתה את הכובע מראשו ושערותיו נעמדו סביב גולגולתו הזעירה, ישרות וזקורות ומאוד מאוד בלונדיניות. היו לו פנים מתוקים מכורכמים בהעוויה מצחיקה של מורת רוח וכל כולו דמה למין בן גוריון מיניאטורי שעוד רגע יפצח בנאום תוכחה זועף.

"איזה תינוק מתוק." אמרתי לאימו, "הוא נראה כמו סביון כועס."

היא צחקה, וגם אני צחקתי, וכשסיפרתי על התינוק הסביוני המצחיק לקבוצת התמיכה שלי כולם החליטו פה אחד שאם תינוק אחד עם תסרוקת מצחיקה ופרצוף זועף מסוגל לשעשע אותי עד כדי כך אני בהחלט לא בדיכאון ושאתכבד ואשתוק כעת כי יש אנשים שיש להם בעיות רציניות לספר עליהן.

17. הבית שלי
זהו! ליאור, השכן המיתולוגי שלי, עוזב. הוא תמיד איים שהוא ייסע יום אחד לעיר הגדולה וישאיר שם חותם. הוא התכוון לניו יורק, אבל הוא יאלץ כנראה להסתפק בדירה בתל אביב שהיא לדבריו דירה קטנה, אבל עם פוטנציאל ועם גג מגניב שאם מתכופפים ממנו באומץ אפשר לראות פיסת ים.

סיפרתי על כך לנון שהתעניין בגיאוגרפיה של מקום מגורי ולמענו אני אחזור על ההיסטוריה ואסביר הכל (לא עשיתי את זה כבר פעם? אני חושב שכן. לקוראים ותיקים יש פטור מקריאה).

אז ככה – פעם, מזמן, לפני שנה ומשהו, גרתי בדירה מתפוררת בשכונת עיר גנים עד שקיבלנו - אני ואליס שכנתי לבלוק - צו פינוי.

בעלה של השכנה - ג`קי אלוף הקומבינות - פשפש ומצא בית דו משפחתי שבנה מישהו שרצה שההורים שלו יגורו לידו. מדובר בבית דו משפחתי שדו אחד שלו הוא בעל שתי קומות וקומת עמודים (שיהיה מקום למחסן) והדו השני הוא קטן יותר, בעל קומה אחת, שני חדרי שינה ומרפסת מעוגלת נחמדת.

לימים בעל הבית החליט למכור וכדי לחסוך מעצמו טרחה ויגע הוא התעקש למכור את שני חלקי הדו בבת אחת. ג`קי התלהב מאוד מהעסקה ואהב את הנוף ואת המיקום - בקצה הקריה מול שדה חרוש שמסתיים בבית קברות פוטוגני – והחליט שאני השכן הרצוי לו ביותר.

אחרי משא ומתן מייגע, דין ודברים ממושך, שבירת תכנית חיסכון שלא ידעתי שיש לי בכלל ואלפי חתימות על משכנתא עברנו ביחד, אני ואליס, לבית הדו משפחתי הנ"ל.

היא לקחה את דני, את הבטן שלה שבתוכה גדלה לה התינוקת שטרם נולדה ואת ג`קי בעלה. אני לקחתי את פחיסטון ז"ל (שאז היה חי ובריא) ואת נרי שהבטיח לשלם יחד איתי את המשכנתא למרות שהבית רשום על שמי כדת וכדין.

מזל שהורי חסכו למעני כסף בתכנית חסכון שהכילה את מה שנשאר ממכירת הבית של סבא וסבתא פלוס ריבית (ככה היה לי די כסף לשלם במזומן את מחצית מחיר הדירה) אם כי גם ככה נתח נאה ממשכורתי הולך לבנק כדי לשלם את המשכנתא האימתנית.

ג`קי נחפז ועיצב את הבית שקנה לו ולאשתו הטרייה בעזרת ליאור (שבמקצועו הוא מעצב בתים וגינות) וליאור כל כך התלהב מהבית שעיצב עד ששכר את המחסן שהפך תחת עיצובו לדירת סטודיו נחמדת.

הבית מוקף חלקת אדמה שמתחלקת לגינה העליונה ולתחתונה. הגן מתחת לבית מדורג בטרסות נטועות עצי פרי, ובטרסה העליונה, הגובלת בדירה של ליאור, יש פרגולה מכוסה בבוגנוויליה וביסמין מטפס. זו הזולה המפורסמת שאליה מוזמנים תמיד מיטב חבריו של ליאור שכולם יפים, מעוצבים, חובבי מסיבות, שתייה וסקס חד מיני, לא בהכרח באותו הסדר.

הגינה העליונה מחולקת ביני לבין אליס, אצלה יש רחבה מרוצפת ואצלי יש שיחי וורדים וברוש גבוה שבוגונוויליה לבנה מטפסת עליו ומפזרת פרחים לבנים למרגלותיו.

מדרגות קרמיקה אדמדמות מחברות את הגינה העליונה לגינה התחתונה ועל מעקה הבטון שלהן יושב נרי כשהוא במצב רוח רע או מהורהר ומעשן ולפעמים שותה בירה.

אני מסתכל בו מחלון המטבח שתחתיו ניצב הכיור ומנחש לפי הפרצוף שלו אם הוא כועס או עצוב, צריך חברה או רוצה להיות לבד.

אני אוהב את הדירה שלי, יש בה המון זיכרונות - חלקם טובים חלקם רעים - לקח לי זמן מה להתרגל לקרוא למקום הזה בית וכיום נוח לי פה. לא גדול מידי, לא קטן מידי, חברים יודעים איך למצוא אותי וזוכרים בעל פה את מספר הטלפון. הדירה של בוריס לא רחוקה, הורי גרים בסביבה ואפשר להגיע לעבודה אפילו באופנים.

כיום אני כבר מכיר את כל השכנים והם מכירים אותי, יודע איפה השיבר המרכזי ואיך לטפל בביוב כשהוא נסתם. ליאור היה השכן שלי מלמטה הרבה זמן ואני מקווה שמי שיבוא במקומו יהיה נחמד כמותו אם כי אולי קצת פחות רעשני אבל אז איך אני אזכה לראות כל סוף שבוע המון בחורים רוסים יפים וערומים למחצה משוטטים שיכורים בין העצים? ואיך אני אהיה בקיא בכל חידושי האופנה והסלנג בלי ליאור? ומי יזמין אותי למסיבה כמעט כל שבוע ויצחק כשאני אגיד שאני לא רוצה לראות פורנו, וישאל אם אני רוצה עוגיות חשיש ויבוא לקחת חלב לקפה ואקמול כי הראש שלו מתפוצץ ממה שהלך אתמול בזולה? ומיד יספר לי מה הלך, ומה שכב, ומה אמרו ולמה, ויצחק כשאני אסמיק ויגיד לו שזו בושה וחרפה מה שקורה עם הנוער בימינו?

הלכתי אתמול לטייל בערב. יצא לי לפסוע מאחורי משפחה אחת של אבאימא ושתי בנות. הגדולה, ילדה כבת שש או שבע, הלכה בצד בנימוס ושתקה, ואילו הקטנה, בת שלוש בערך, פסעה בין ההורים, יד לאבא ויד לאימא ודיברה ללא הרף.

היה חשוך ולא כל כך ראיתי אותה, אבל שמעתי אותה היטב. "אני לא רואה כלום." היא צרצרה, "אני כזה קטן ויש פה בור גדול. אני פוחד ליפול."

"ניצי, תגידי אני פוחדת ליפול." תיקנה אותה אימא בסבלנות חינוכית, "את ילדה, לא ילד, מצחיקה אחת."

"אני ילד." ענתה ניצי ללא היסוס, "ואני לא רואה כלום. נורא חשוך פה, אני ממש פוחד ליפול."

ניצי מתעלמת מההערה וממשיכה לפטפט במרץ מציינת (כולה עליצות ושמחת חיים) כמה חשוך פה, כמה מפחיד וכמה היא קטן והבור גדול.

היא קיפצה בעליזות בין ההורים שלה ודיברה ללא הרף בשטף וברהיטות, אבל התעקשה לדבר על עצמה בלשון זכר. אימא שלה ניסתה מידי פעם לתקן אותה ולהזכיר לה שהיא ילדה אך לשווא.

בחיים לא שמעתי ילד מבלבל בכוונה תחילה בין זכר לנקבה. לא יודע אם זה היה מתוך שובבות או רצון להצחיק או לעצבן, או שבאמת הילדונת הפעוטה והנמרצת הזו הרגישה כמו ילד ועדיין לא קלטה את התסבוכת שהיא נכנסת לתוכה.

השבת הזו היה לי זמן לעשות הרבה דברים איטיים וכיפיים כמו למשל לראות שוב את הסדרה הבריטית הצנועה והמשובחת "גאווה ודעה קדומה" עיבוד - כמו שרק האנגלים יודעים לעשות - לרומן הנפלא של ג'יין אוסטין שהיא המודל שלי לאיך לספר סיפור ואיך להתייחס לדמויות שאני ממציא.

מי שלא מכיר אותה או חושב שזו סתם עוד סופרת מיושנת ומשעממת טועה ובגדול. היא קלאסית והיא מתאימה לכל עת (בדיוק כמו שייקספיר להבדיל) ולעניות דעתי היא פשוט נהדרת.

שוב ושוב אני מתפעל ומקנא איך היא מצליחה לצייר לנו תמונה כל כך מדויקת של תקופתה ולמתוח ביקורת מושחזת על החברה בה היא חיה אבל לעשות את זה בלי שום הגזמות דרמטיות ובלי טיפת התלהמות.

בעדינות מופלאה, במשיחות מכחול ענוגות ובחוש הומור דקיק ושנון היא מספרת על איך זה היה בזמנה - על יחסי נשים וגברים ועל אהבה, על חיי משפחה, הורים, ילדים, אחים ואחיות והכל בחצי חיוך, ברמז קל ובחינניות מופלאה.

למרבה הצער היא כתבה מעט מידי ונפטרה צעירה מידי. אני ממליץ לכל מי שאוהב לקרוא ספרות משובחת לשקוע ברומנים שלה שהם האבא והאימא של כל הרומנים הרומנטיים והסדרות המתקתקות בטלוויזיה ופשוט להתמוגג מעונג.

ואחרי שצפיתי בגאווה ודעה קדומה פתחתי את המוסף של ידיעות אחרונות וקראתי, חצי משועשע חצי נגעל, על חבר הקונגרס מרק פולי שחקק חוקים נגד פשעים שהוא עצמו פשע כאילו רצה להכין את הקרקע לקראת חשיפתו כפדופיל.

אחרי שגמרתי להתפלא עד כמה המציאות עולה על כל דמיון ועד כמה האמריקאים צבועים וסתומים נמלאתי רחמים גדולים על האיש הזה שחגג כבר חמישים שנה ועדיין לא השלים עם כך שהוא לא יכול לחיות בזוגיות אידיאלית כמו הוריו. לא צוין בכתבה שפולי היה נשוי אי פעם, אבל מסופר שהוא היה איש רעים להתרועע, חובב מסיבות, אוכל טוב וחברה עליזה ושהוא הקפיד להסתובב עם נשים נאות, צעירות ממנו בהרבה אם כי שמועות על היותו הומו הסתובבו באוויר כבר זמן רב.

לדעתי יש בסיפור הזה של עלייתו ונפילתו של מרק פולי את כל הסממנים של טרגדיה יוונית.

אני מניח שיהיה מי שיעיר לי שראשית עלי להפנות את רחמי אל הנערים שהוא הטריד ולא אל הסוטה הפתטי הזה, אבל מישהו באמת חושב שבחור בן שבע עשרה שהתחנך מילדות על ברכי הטלוויזיה והאינטרנט יסבול נזק בלתי הפיך בגלל טיפש מזדקן שינסה לפתות אותו במיילים מגוחכים?

אני חושב שהוא גרם לנערים הללו יותר מבוכה וגועל מאשר טראומה. לדעתי מי שבאמת חש רע מהסיפור הזה אלו בני משפחתו, ידידיו והקולגים של אותו פולי שבטח ידעו עליו הכל וניסו לחפות ולהשתיק בגלל מבוכה או חיבה או סלחנות יתר.

ומעניין מה חש האיש המכונה דוקטור שבכתבה ציינו שהוא בן זוגו הקבוע מזה שנים רבות של פולי? האם הוא ידע? ואולי גם הוא בארון ונוח היה לו שזה היה מצב הדברים?

הסיפור הזה מוציא רע מאוד את השמרנים בארה"ב, אבל גם הומואים לא יוצאים ממנו טוב. נוצר מעין רושם לא נעים שכל הומו בארון חזקה עליו שילך להטריד צעירים וינסה לפתות אותם, וזה נכון בערך כמו להגיד שכל גבר הטרוסקסואל שבוגד באשתו ינסה להטריד נערות צעירות.

כולם יוצאים רע מהאירוע העצוב והטראגי הזה שאם מישהו היה ממציא אותו הייתי מעקם את פני באנינות טעם וחושב שהכותב הגזים ולחץ חזק מידי על דוושת הסמליות של סיפורו ועליו ללמוד לקח מהעדינות המרומזת של ג`יין אוסטין כשהוא מנסה להדגים לקוראיו כמה לא כדאי לחיות בארון.

למרבה הפליאה המציאות שוב מוכיחה לי שהיא עולה על כל דמיון ובניגוד לג`יין אוסטין המופלאה אין בה שמץ של חיבה או רחמים כלפי הגיבורים הטראגיים שלה.

הדבר שהיה לי הכי ברור אחרי שדיברנו זה שהוא כבר לא חייב אותי יותר, פעם הוא היה חייב אותי ועכשיו כבר לא.

והדבר שאני זוכר יותר מהכל מהשיחה שבה הוא סיפר לי על ההצעה שקיבל זה כמה שמח הקול שלו נשמע, רוטט מרוב ציפייה, מתוח כמו רץ שמחכה למזניק שייתן את האות להתחלת המרוץ.

אני מתפעל מהמרץ העצום שלו, מהנכונות שלו להשקיע את כל כולו בנושא הזה שמרתק אותו כל כך (ואסור לי לרמוז כאן מה טיבו כי זה סודי) הוא אוהב את זה, אוהב את העבודה שלו, נהנה מהתחרות, משווה את עצמו כל הזמן לאחרים ומאושר שהוא בין הטובים שבהם.

ההצעה הזו היא בשבילו כמו זכייה בפרס הגדול ואני מאושר בשבילו וגאה בו מאוד אם כי ברור לי שזהו, זה סוף הזוגיות הסוערת, השבירה וההפכפכת שלנו.

וזה נגמר לא כי נגור רחוק מאוד אחד מהשני - לא זה מה שמפריע - אפשר להמשיך להיות בני זוג גם אם נפרדים לכמה זמן, אבל מהצורה שבה הוא סיפר לי על ההצעה שקיבל הבנתי שברגע זה הוא עשה צעד אחד קדימה (ואולי הצידה, לא יודע) וברור ששוב אנחנו לא זוג, שהקטע הזה ביני לבינו נגמר.

נשאר חברים כמובן, נמשיך לאהוב אחד את השני ואולי אפילו יהיה גם סקס, אבל יותר לא נהיה בני זוג. הוא זז ממני, הלך למקום אחר שאליו מובילה אותו השאפתנות שלו שחשובה לו יותר ממני.

אני לא עצוב ולא כועס, אולי אפילו מרגיש שקצת רווח לי, ששוב אני חופשי. לא צריך יותר להיות קצת המטופל שלו וקצת אבא שלו, ולא צריך לדאוג יותר בגלל מה שאימא שלו תעשה ואיך היא תרגיש, ומה יגידו האחיות הנדחפות שלו והגיסים המכוערים שלו.

תמיד ידעתי שאני אהיה יום אחד המיתולוגי שלו, זה שאיתו הוא עשה המון דברים בפעם הראשונה, שלימד אותו הרבה דברים על איך לעשות מה, עזר לו לגלות את עצמו וללמוד על עצמו המון, אבל את הבחירה מה לעשות עם מה שלימדתי אותו ולאן לקחת משם את חייו הוא ייעשה לבד.

אני לא אהיה שם איתו ואני רק יכול לקוות שהוא שייעשה את הבחירות הנכונות.

כיום אני אפילו קצת מופתע מעצמי שאני לא עצוב במיוחד וחושד שעוד יהיו לי ימים של בדידות ועצב נוראי וגעגועים שיקרעו אותי, אבל ברגע זה אני שלו מאוד, צלול לגמרי, ושמח בשבילו, ולא, אני לא אגרר אחריו לחו"ל כי אין לי מה לחפש שם.

החיים שלי הם פה, בדיוק במקום שאני נמצא בו, והחיים שלו? זו המשימה שלו לגלות איפה הם ואיך הם יהיו, אני נתתי לו מה שיכולתי ועכשיו אני נותן לו ללכת בלי להעיק ובלי להכביד ובלי לבוא בהאשמות.

שום דבר מיוחד. אני אמשיך לחיות, לכתוב קצת בבלוג, אולי גם אכתוב סיפורים, אלך כל בוקר לעבודה ואחר כך אחזור הביתה. אקח את התרופות שלי בזמן ואולי מידי פעם אארח איזה יזיז, אם אמצא מישהו שירצה בי.

דבר אחד בטוח - אני לא עומד להתיש את עצמי בחיפוש אחרי אהבה ואין לי שום עניין בזוגיות נוספת. רק המחשבה על הפגישות עם אנשים חדשים והניסיון להסתגל שוב לפנים חדשות, לגוף חדש, להרגלים חדשים...

וזה מה שכתבתי לידיד שאיחל לי למצוא מישהו שיתאים לי יותר בעתיד.

לא חושב שזה יקרה לי עוד פעם. אני כמעט בן 28 בשנות הומואים אני נחשב לקשיש וגרוע מכך - אני נשא.

הסיכויים שלי למצוא מישהו הם די אפסיים והאמת, אין לי כוח לעבור את זה עוד פעם. רק המחשבה על יציאה לפגישות וניסיון להסתגל למישהו חדש... אוי!

אז מידי פעם אני אעשה סיבוב קטן בגן, או אם יהיה קר מידי לזה אז באטרף או באתר דומה, ומאחר ואין מצב שאני אשקר בקשר לנשאות שלי או לגיל שלי אני חושב שאם אני אצליח למצוא לי איזה זיון פעם בחודש אני אגיד תודה.

אני גם חושב שאמתן את קצב הכתיבה בבלוג. אתרכז בסיפורים ובחיי היום יום שלי ואשתדל לחיות הכי רגוע ושקט שאפשר.

הבוקר היה גשום מאוד. ניווטתי בזהירות את הניסן העתיקה שלי ברחובות קרייתנו הנאווה, מקפיד הקפדה יתרה לא לדרוס חתולים רטובים וילדי בית ספר קטנים עטופים במעילים וחמושים במטריות (ראיתי מטריה אחת עם כרבולת של דינוזאור כתום ותחתיה פוסעת ילדונת פעוטה במגפיים וורודים וכל כך הצטערתי שאין לי מצלמה) והנה עוקפת אותי בשעטה נמרצת מאזדה שחורה שנסעה במהירות של לפחות שבעים קמ"ש (בשטח בנוי!) מתעלמת מהתנועה האיטית, מהולכי הרגל ומהגשם הסוחף התפתלה בין המכוניות הנעות לאיטן לכיוון הרמזור ובסופו של דבר נתקעה כמו כולנו באדום.

במקרה יצא לי לעמוד ממש מול המאזדה. פתחתי את החלון ובחנתי את הנהג שמרפקו היה מונח על אדן החלון, מתעלם בבוז מהגשם השוטף. הנהג היה גבר במיטב שנותיו, עב בשר, אדום פנים ומיוזע, לבוש טריקו קצר חושף זרועות עבות ושעירות.

"מה הלחץ? למה אתה נוסע מהר כל כך בגשם?" התעניינתי בנימוס, "אתה לא יודע שזה מסוכן?"

"אתה לא יודע שכל הרוסים משוגעים!" ענה לי הנהג במבטא רוסי דשן, הניף לעברי את ידו המאוגרפת במעין ברכת הצדעה ושעט לדרכו במהירות עצומה עד שנעלם בין ערפילי הבוקר.

הגעתי לעבודה לכמה שעות לפי בקשתו של איציק. היום התקיים טקס הברית של בנו ובכל זאת הוא בא לעבודה לשעתיים, ויצא בעשר לברית שנערכה בביתו בחוג המשפחה בלבד.

כולנו קיבלנו הזמנות למסיבה שתתקיים ביום שישי במסעדת סהרה.

לפני שהוא יצא הביתה סיפר איציק שהילד חמוד מאוד, אבל למרבה הפלא הוא ערני דווקא בלילה, ואילו במשך היום הוא ישן.

"אני קם עם אשתי כל פעם שהילד בוכה ויושב איתה כל זמן שהוא ער." סיפר בגאווה של אב טרי, אין מצב שאני ישן ומשאיר אותה לבד עם הילד."

כל הבנות בעבודה - כולן גברות נשואות עם ילדים מתבגרים וחלקם גם בוגרים – החליפו בינן לבין עצמן מבטים משועשעים.

"זה יעבור לך בקרוב מאוד." הצטחקו אליו וחזרו לנס קפה ולרוגלך שלהן.

אחרי הצהרים כבר התבהר. הגעתי לאזור התעשייה של קרית ביאליק, אספתי את אופניו של דני מחנות התיקונים (נפל לו הפדל) ובדרך חזרה נתקעתי בפקק איטי במיוחד שזחל בשדרות ההסתדרות בערך מול רפא"ל - ככה זה תמיד בשעות הללו.

בעודי יושב בסבלנות וממתין לאור האדום שיתחלף הופיעה בחורה צנומה אחת על שפת הכביש. בידה האחת מראה גדולה נתונה במסגרת פלסטיק צהובה, ובידה השניה מברשת שיער. על גופה הדק היא לבשה טריקו הדוק מאוד וג`ינס צמוד שקצותיו היו תקועים בגרבי צמר צבעוניים ומפוספסים שהגיעו עד ברכיה. על כפות רגליה הנתונות בקרוקס ורודים היא גרבה עוד זוג גרביים לבנים קצרים.

חוצה את הצומת בנחת, מתפתלת בין המכוניות החונות כאילו פילסה לה דרך בין הרהיטים בסלון ביתה הביטה הצעירה בריכוז רב בראי בעודה מברישה במרץ את שערה המתולתל והעבה.

כל הנהגים שגדשו את ארבעת המסלולים הביטו נדהמים איך היא עולה בשלווה על המדרכה ממול ונעלמת לדרכה בלי להרים לרגע את מבטה מהראי במסגרת הפלסטיק הצהובה.

סוף סוף הייתי בדרך הביתה. בפניה ליד הבית נתקעה לפני שברולט עתיקה ומיד זיהיתי את הנהג שלה וכבשתי אנחה.

זה היה השען הקשיש שלנו שכבר יצא לפנסיה. מניסיון העבר ידעתי שהוא נוהג לאט ומקדיש את רוב תשומת ליבו לפטפוט עם הנוסעים במכוניתו. גם היום הוא התעקש על שלושים קמ"ש ורוב הזמן ראשו היה מופנה למחצה לאחור אל שתי הנוסעות הקשישות שישבו במושב האחורי והקשיבו לו רוב קשב.

השלמתי עם זה שעלי לזחול את כמה מאות המטרים האחרונים עד הבית במהירות של צב חולה רככת ואפילו לא ניסיתי לצפור לו, אבל היום הוא הצליח להפתיע אפילו אותי.

בפניה מול הסופר, בדיוק מול רמזור האט הוא נעצר לגמרי, ואז לפתע פתאום ובלי אזהרה מוקדמת נפערה לרווחה הדלת הקדמית הימנית של מכוניתו!!

חוץ מהשען שישב מקדימה ומשתי הקשישות שישבו מאחור לא היה איש במכונית וכנראה שהדלת החליטה על דעת עצמה ובאופן עצמוני להיפתח.

השען יצא לאיטו ממושב הנהג, עקף בזהירות את המכונית שלו בעודו מסמן `רק רגע` לטור המכוניות קצר הרוח שצפה בחוסר אונים נדהם במעשיו, בדק בפליאה את הדלת הפתוחה, הניע אותה לכאן ולשם, בחן את הצירים ולבסוף טרק אותה בכוח, נאנח ואמר "לא טוב."

שב ופתח אותה, טרק שוב, אמר שנית שלא טוב, ושב למושב הנהג כשהוא מסמן עוד פעם `רק רגע` חייכני לעבר נהג מונית קצר רוח שצפר לו בעצבנות.

סוף סוף הוא השתחל באיטיות למושב הנהג, סגר את הדלת, נתן זכות קדימה לכמה מכוניות שיצאו מהחנייה של הסופר, ואז הואיל להתחיל לזחול אט אט לכיוון הבית וטור שלם של נהגים מותשים ונדהמים זוחל בעקבותיו במהירות קבועה של שלושים קמ"ש.

20. להגיד את האמת
מזה כשבועיים אני מנהל שיחות מעמיקות עם אחד, נקרא לו פה איתי. הוא ישראלי שגר בחו"ל והתקשורת שלנו מתנהלת במיילים ובמסנג`ר.

התחלנו לדבר כי הוא נתקל במשהו שכתבתי פעם והתלהב ומפה לשם גילינו שנחמד לנו לקשקש ולדבר על הא ועל דא.

אחרי שקצת התוודענו זה לזה הוא התחיל לשכנע אותי שבעצם כדאי לי לבוא לגור בחו"ל לזמן מה. הוא הבטיח שיסדר לי עבודה משתלמת וידאג לי וכל הזמן לחץ על הנקודה שאני לא עושה די למען עצמי ולא חושב מספיק על טובתי האישית.

איתי אוהב מאוד את המדינה ורואה בישראל את ביתו. הוא מודאג מאוד מעתידה של המדינה ומהמצב הקשה שלה ורוצה לתרום ולעזור, בעיקר בתחום החינוך, אבל כשהסברתי לו את המחויבות שלי לדני הוא התפלא למה אני מבזבז זמן וכסף על ילד שיש לו אימא ואב חורג.

הסברתי לו את הנסיבות המיוחדות ואת הקשר הרע בין דני לאימו. עם הבעל של אימו הקשר אפילו לא רע, הוא פשוט לא קיים. חוץ מלתת כסף לפרנסתו אין שם שום קשר וילד צריך יותר מכסף כדי לגדול, ילד צריך יחס, אהבה, תשומת לב, מישהו שאכפת לו ממנו. אני מספק לו את זה ברצון ובהנאה ולדעתי הרווח הוא של שנינו באותה המידה.

"אני לא יכול לעזוב את דני, מספיק קשה לו עם זה שנרי לא נמצא." אני מנסה להסביר.

איתי לא מבין את זה. הוא לא קולט מה יקרה לילד הזה שהספיק לנדוד בין משפחות אומנות ופנימיות במשך רוב שנותיו אם אני פשוט אסתלק לי לחפש הרפתקאות ומשכורת שמנה בארץ אחרת.

הוא שואל אותי איזה מכונית יש לי בארץ ואני מודה שניסן ישנה ודפוקה.

שואל אותי מה גובה המשכורת שלי ואני מתבייש לספר לו כמה מעט אני מרוויח ומתחמק מתשובה.

"בחו"ל תוכל להרוויח טוב ויהיו לך חיים קלים יותר." הוא מנסה לפתות אותי.

"החיים שלי נמצאים פה בארץ." אני מתעקש, "הקמתי לי כאן בית עם נרי שאמור לחזור בקרוב ואני לא יכול לזרוק הכל וללכת סתם ככה כי מתחשק לי פתאום לראות עולם." ורציתי להוסיף שבעצם לא כל כך מתחשק לי, טוב לי איפה שאני ותאוות הנדודים לא מפעמת בי, אבל לא הספקתי.

איתי כתב לי שלדעתו עכשיו, אחרי שנרי ראה קצת את העולם ויצא מהבועה של הקריות, הוא לא ירצה לחזור לחיים השקטים והפרובינציאליים שלנו, וכדאי שאני אכין את עצמי לזה שהפרידה שלנו קרבה.

אלו לא היו המילים המדויקות שלו, אבל זה הייתה כוונתו.

המילים שלו פגעו בנקודה מאוד רגישה אצלי - זה שאני לא מדבר על הגעגועים שלי לנרי לא אומר שאני לא מתגעגע אליו מאוד מאוד ודואג כל הזמן מה יהיה אם הוא לא יצליח לחזור בחנוכה ואיך אני אצליח להחזיק מעמד בלעדיו.

עד היום איתי התנהג כאילו אנחנו ידידים. הוא היה נחמד ורגיש ורכש את אמוני בחביבות שלו. סיפרתי לו דברים רבים על עצמי וגם שמעתי ממנו דברים רבים על חייו. הרגשתי הוא ניצל את הידע שצבר עלי כדי לפגוע בי בתירוץ המתחסד שזו האמת ועדיף לדעת את האמת ולא לחיות באשליות.

לא יכולתי להמשיך להתכתב איתו אחרי מה שהוא אמר וניתקתי את המסנג`ר בטענה שאני עייף וחייב ללכת.

מיד אחר כך הוא שלח לי מייל, קצת מופתע מההעלמות המהירה שלי, ואז נשמתי עמוק ועשיתי משהו שאני עושה לעיתים רחוקות מאוד – ניתקתי איתו את היחסים.

הפסקתי את המסנג`ר מיוזמתי.

מה שאמרת הכאיב לי מאוד.

גם ככה נורא נורא קשה לי והמילים שלך דקרו אותי בלב.

אני לא רוצה לדבר אתך עליו יותר.

האמת שכעת אני כל כך פגוע ואומלל שאני לא רוצה לדבר בכלל.

אני לא מבין למה לדעתך טיולים בעולם זה דבר כל כך נחשק ורצוי. אני די סובל כשאני מתנתק מהסביבה שלי.

טוב לי בבית.

לא אוהב להתרוצץ בכל העולם, צריך את הפינה שלי, המחשב שלי, השקט שלי.

כל מה שאני רוצה זה לכתוב בשקט, לקרוא לחשוב.

זה כל מה שאני צריך כדי להיות מאושר.

אתה שונה ממני, אתה זקוק לחלומות גדולים, להרפתקאות לנדודים לראות ולבלוע את העולם, אני לא.

האמת היא סם חזק מאוד. גם כשאתה חושב שמישהו זקוק לה לא צריך לתת ממנה מנה גדולה מידי ולא לדחוף בכוח.

אני חושב שכדאי שננוח קצת זה מזה.

אני עייף מאוד ומחר אני מתחיל שוב לעבוד וצריך לישון טוב קודם.

אני פורש.

אחרי התקרית הזו ישנתי כמה שעות והתעוררתי לפנות בוקר אחרי ששוב חלמתי שנרי חזר. אני חולם את החלום הזה כמעט כל לילה. בחלומי אני נמצא במין מפגש המוני של כל הבלוגרים של ישראבלוג ותפוז שנערך במין כיכר פתוחה שמזכירה את כיכר רבין.

כל האנשים שאני קורא בבלוגים שלהם נמצאים סביבי, כולם שמחים וצוחקים, מתחבקים ומאוד שמחים לראות סוף סוף ז ה את זה ואז נשמע קול טרטור אופנוע ואני אומר לכולם שהנה מגיע החבר שלי ובאמת הוא מגיע, קופץ מהאופנוע שלו, מסיר את הקסדה ומסתער עלי בחיבוק גדול ואנחנו מתנשקים שם לעיני כולם.

בחלום אני מרגיש את חום גופו, מריח אותו, חש את עורו בכפות ידי ואני מאושר מאוד ושמח שאני לא מתבייש לגעת בו לפני אנשים אחרים, ואז אני מתעורר ומגלה שאני עדיין לבד.

היום התעוררתי והיה רק ארבע לפנות בוקר – ככה זה כשהולכים לישון באחת עשרה – והרגשתי שאני חייב, פשוט חייב לשוחח איתו ומיד.

התקשרתי - חצי מקווה שהנייד שלו יהיה כבוי - אבל הוא היה דלוק. נרי התעורר מיד וענה.

"כן, לא חשוב. מה שלומך? אתה עצוב? היה לך חלום לא טוב? איך אתה מרגיש?"

"גם אני מתגעגע וחרמן מאוד. מה הייתי עושה לך אם היית כאן!"

"לא, אולי, רק קצת. אתה בטוח שאתה רוצה לחזור הביתה?"

"איזה רעיונות אשכנזיים משונים יש לך. עם מי דיברת?"

"תראה, לא רציתי להגיד לך כלום לפני שאני אהיה בטוח במאה אחוז, אבל יש מצב שאולי ביום חמישי הבא אני אוכל להגיע לחמשוש קצר. מה דעתך, כדאי לי? יהיה לך זמן בשבילי?"

"יום חמישי הבא? רק רגע... תן לי לבדוק ביומן שלי..."

"מניאק! תעיף את כל המחזרים ותחכה לי ערום במיטה!"

"איזה מחזרים, טיפש. אפילו הכלב לא רוצה לישון איתי במיטה."

"טוב מאוד, שישן במלונה שלו ושלא יגע בכרית שלי."

"כמעט בטוח שכן. אתה חושב שזה יהיה נורא גועלי מצידי אם אני לא אספר להורי שאני בארץ?"

"גועלי מאוד, ובתור עונש אני אכלא אותך ערום בחדר השינה ולא אתן לך לצאת החוצה עד מוצאי שבת."

"רעיון מצוין." הוא אומר, "אבל שתדע לך שתצטרך להישאר איתי כדי לשמור עלי שאני לא אברח." ושנינו צוחקים ומיד אני מרגיש הרבה יותר טוב.

כל הדרך לעבודה נשבו רוחות מזרחיות ערות ויבשות שגרמו לי להתעטש נורא וכשהגעתי לבית המלאכה גיליתי שאיציק יצא מהאופוריה של הלידה וחזר לעצמו הרשע הרגיל.

שבוע אחרי הלידה הוא כבר מחפש מיטה לשים בחדר של התינוק כדי שאשתו תישן ליד הילד ולא תפריע לו.

אני מרגיש חרא, מצונן ותשוש. למזלי אני לא לבד, מסתבר שרובה הקולגים שלי מרגישים אותו הדבר בגלל החסין הסתווי המגעיל הזה שנחת עלינו במלוא עוזו.

שונא את הרוחות המזרחיות האלו. הגינה מלאה עלים אדומים שנשרו מהגפניה והשערות שלי עומדות כמו קוצים של קיפוד על אסיד.

הנחמה היחידה שלי היא לילי שכל היום התרוצצה סביבי ומיששה לי את המצח כדי לבדוק אם יש לי חום.

היא סיפרה לי שהחבר הדביל שלה קנה לה כרטיס לבלומפילד למשחק כדור רגל.

מה בחורה עדינה כזו עם ידיים קטנות וקרירות ונעימות כמו שלה תעשה במשחק כדור רגל בין ערסים עטורי גורמטים ויורקי קליפות גרעינים?

מרוב עייפות אני אפילו לא רעב ומחר יהיה כנראה עוד יום מזוויע.

יום שישי התחיל מוצלח מאוד. קמתי מוקדם, הפניתי את גבי למחשב המפתה והלכתי בנחישות לקניות, ומיד אחר כך ניקיון יסודי עם תשומת לב מיוחדת למקלחת שמזמן צועקת הצילו!

בקושי סיימתי ואימא התקשרה והזכירה לי שבעצם היא לא נתנה לי מתנה ליום הולדת ושיש לה חבילה של תלושי הנחה בחנות בגדים שממתינה רק לי.

ניסיתי להתחמק, אבל לא עזר לי. אימא הודיעה לי שהיא לא ישנה בלילה מהמחשבה שאני נטול חליפה נורמאלית לחורף והיא לא קולטת איך אני יכול לחיות בלי איזה ז`קט טוב?

הצעתי שתשתה חלב חם ותספור כבשים נדחתה באנחה.

כשאימא נחושה בדעתה לא נשאר לעולם מסביב אלא לשתף פעולה.

עכשיו יש לי חליפה עם מכנס וז`קט תואמים שהם אפילו לא ג`ינס! אמנם כחול, אבל לא ג`ינס. אם הייתי מרשה לה אימא הייתה חונטת אותי גם בעניבה, אבל לזה כבר לא יכולתי להסכים.

במקום קיבלתי שתי חולצות מגניבות עם פסים וארנק חדש. אמנם איחרתי להגיע לקבוצת תמיכה בגלל הקניות, אבל הרבצתי הופעה כל כך מרשימה עד שהם סלחו לי.

נשים צודקות - קניות באמת משפרות את מצב הרוח בעיקר כשאתה לא משלם עליהן.

אחרי הצהרים ישנתי לי כדרכי בין העיתונים של סוף השבוע וכשקמתי התחשק לי לאכול משהו חם. שמתי סיר מרק ירקות על האש ובעודי אוכל בנחת צלחת מרק עם קרוטונים התחלתי להריח ריח מוזר של משהו שרוף ולא, זה לא היה מהשכנים.

למרבה הבושה זה כבר קרה לי לא פעם - בעיקר עם אורז. אני יודע בדיוק איך לטפל בנזקים. קודם צריך לפתוח את כל החלונות ולאוורר את הבית ואחרי שנפטרים מכל האוכל השרוף בסיר שופכים פנימה כף אבקת כביסה, מוסיפים מים ומחממים עד רתיחה ואז משאירים להתקרר. בדרך כלל זה מספיק והשרוף יורד, ואם לא אז עושים סיבוב נוסף עם אבקת הכביסה ואחר כך מתחילים לקרצף.

לפחות מיצי וגולן באים לקחת אותי לבילוי כדי לעודד אותי קצת.

ביום שישי בשעה מאוחרת מידי לטעמי - למה בילוי צריך להתחיל רק אחרי עשר בלילה? - הגעתי עם פזי וגולן לפאב אחד על הכרמל. לפני שנכנסנו התבקשתי להירגע, לשכוח לרגע שאני פולנייה מרת נפש וליהנות.

ניסיתי, אבל לא הצלחתי להבין מה התענוג הגדול שאני אמור להפיק משהייה בחדר חשוך, מלא עשן ורועש להחריד ממוזיקה צרחנית. גם כשכבר זיהיתי מכר לא הצלחתי לדבר איתו בגלל הרעש, מה שהיה דווקא טוב כי השתעלתי יותר מידי מכדי שאצליח לפתח שיחה שיש בה שמץ של רצף הגיוני.

אחרי חצי שעה של אומללות החלטתי שסבלתי דיי וברחתי החוצה.

ישבתי על שפת המדרכה ליד הפתח וחיכיתי שהחברים שלי (שבעצם הביאו אותי בתור הנהג הפיכח) ימאסו גם הם בגיהינום הרועש והמעושן ויפלטו החוצה.

בעודי ממתין יצא לו איש אחד מטושטש במקצת מהפאב וצנח לצידי. בחור כבן שלושים ומשהו, רוסי כזה, נראה לא רע, אבל שיכור או מסטול, או שניהם יחד כנראה.

"יש לך אש?" הוא שואל ושולף חפיסת סיגריות כמעט מלאה.

"באמת כל הכבוד לך, גם אני הפסקתי לעשן." הוא אומר וממשמש את הסיגריות בתאווה.

מוכה תימהון הוא מביט בי, מביט בהן, מביט שוב בי, ואז דוחף לי את קופסת הסיגריות. "אתה צודק לגמרי, באמת, בשביל מה בן אדם שלא מעשן צריך סיגריות? קח, תזרוק אותן בשבילי."

לא רחוק ממני יש פח אשפה ציבורי. אני זורק ומעשה שטן מצליח - הקופסה נוחתת הישר בתוך הפח.

הוא מביט בי בעצב, "אתה צודק, נכון. הפסקתי לעשן. בוא נספר לורה שהפסקתי לעשן."

הוא לא עונה, שולף טלפון נייד ומנסה להתקשר לורה המסתורית. הטלפון שלו לא עובד והוא מקלל אותו וחובט אותו במדרכה.

"בן אדם לא שילם חודש אחד וכבר מנתקים אותו?" הוא מתמרמר.

"רציתי לשלם, אבל הכרטיס אשראי שלי לא עבד." הוא מסביר נוגות, שולף את הכרטיס אשראי שלו, מביט בו, מקלל אותו ברוסית ושובר אותו לנגד עיני הנדהמות.

"הכל, הבנקים והחברות סלולר והכרטיסי אשראי והסיגריות והפרסומות בטלוויזיה, הכל קונספירציה אחת גדולה. כולם רוצים לקחת מהבן אדם את הכסף שלו ולהשאיר אותו בלי כלום, יושב על המדרכה בלי סיגריות ובלי אש."

"הסיגריות שלך פה בפח, ובטח תוכל לקבל אש בתוך הפאב."

"לא רוצה אש מהפאב, רוצה אש מורה." הוא מצהיר. קם, הולך לפח, שולף משם את הקופסת סיגריות, אומר לי בנימוס מופלג שלום וסליחה שבלבל לי את המוח, מזהיר אותי שוב מהקונספירציה של חברות האשראי, משרדי הפרסום, הבנקים והסלולרי, ומסתלק לו במורד שדרות המוריה לחפש את ורה שתדליק לו אש.

כל פעם שאני חושב על השיחה המדהימה הזו - שהייתה חלקה בעברית רצוצה שלו, וחלקה ברוסית צולעת שלי - עולה בדעתי שיכול להיות שאולי יש משהו בטענתו. בין חברות האשראי ומשרדי הפרסום שמפתים אותנו לבזבז כספים שאין לנו על דברים מיותרים לגמרי כמו סיגריות וטלפונים ניידים, ובין הבנקים שמושכים אותנו יותר ויותר עמוק לחיקם, משקיעים אותנו בביצה של חובות לא נגמרים, אנחנו מוצאים את עצמנו לבסוף יושבים על המדרכה בלי אש, מתגעגעים לאיזה ורה אלמונית.

כמה דקות אחר כך יוצא כוכב בסערה מהפאב, נכנס לג`יפ של חומי ודוהר משם והלאה בלי לאותת ובלי לתת זכות קדימה. בטח שיכור מהתחת.

חומי יוצא אחריו בריצה ומספיק רק לראות את האורות האחוריים של הג`יפ. בשביל מה בן אדם בן ארבעים שיש לו שתי בנות קטנות, גרושה מרירה והורים מבוגרים וחולניים צריך גם ג`יפ?

ואם חושבים על זה עוד קצת, בשביל מה הוא צריך צצקע כמו כוכב שימרר את חייו?

פזי וגולן נגררים אחריו, מפהקים, ואחרי שאני מוריד אותם בבית אני מגיע לדירה של חומי. הג`יפ עדיין לא שב לחנייה שלו וחומי שואל אם אפשר לישון אצלי.

"שפעם אחת גם כוכב ידאג איפה אני ישן." הוא מנסה לחייך בשובבות, מראה שובר לב כשמדובר בבן אדם בגילו שברור שכל מה שמתחשק לו זה לבכות בגלל החבר הצעיר מידי שלו שמתנהג בצורה מאוסה.

לקחתי אותו הביתה וסידרתי לו את הספה, אבל לא התפלאתי יותר מידי למצוא אותו בבוקר לידי.

אחרי שהבטחתי לו נאמנה ששום דבר לא מהוגן לא קרה ביני לבינו בלילה כי אני הייתי עייף מידי, וכי הוא היה שיכור מידי (לדעתי גם אם שנינו היינו פקחים וערניים להפליא לא היה קורה כלום) הוא שתה כוס קפה, צלצל הביתה וגילה שכוכב עדיין לא חזר.

"אולי הוא ישן ולא שומע את הצלצול מה בוער? אתה נראה לי עייף עדיין. תחזור לישון ואחר כך נאכל יחד ארוחת צהרים." תרגלתי קצת קונספירציה משלי על חומי.

חומי נענה וחזר לישון. עדיף ככה מאשר לתהות למה החבר והג`יפ שלו עדיין לא חזרו הביתה.

דודה בלומה היא אלמנה ממוצא רומני. כבר לא צעירה, אבל עדיין כוחה במותניה לעמוד על דעתה ולהטריף את דעתו של בנה שכבר עבר את החמישים ובכל זאת מציית לכל מוצא פיה כנער צעיר.

אחרי שבעלה נפטר היא נשארה לבד בבית הגדול מידי שהם בנו כשהיו צעירים יותר. התחתנו עוד ברומניה, בשנות החמישים, באו לארץ עם שני ילדים קטנים, עברו שנים קשות של מחסור ומצוקה עד שבנו את בית חלומותיהם, גרו בו כמעט שלושים שנה ועכשיו הזקן נפטר והיא נשארה לבד בבית גדול וקר שקשה לה לתחזק והבן מפציר בה לעבור לקריות קרוב אליו ולנכדים.

דודה בלומה אישה מעשית והגיונית, הפרקטיות היא נר לרגליה והחיסכון הוא בשבילה עקרון מקודש. אצלה אין בזבוז מיותר ואין פינוקים. מנהל הבנק שלה ירד על הברכיים והתחנן שתיקח כרטיס אשראי פלטינה, אבל היא סירבה בתוקף כי מה פתאום שהיא תשלם דמי שימוש חודשיים על משהו חסר שימוש?

"אני מוציאה רק מה שיש לי ביד." הודיעה לו בקשיחות, ולפני שיצאה משם בגאון עוד הצליחה להוריד את מחיר עמלות השורה בחשבון שלה שלעולם לא היה במינוס.

זה למעלה משנה הבנים שלה מחפשים לה בית או דירה בקריות על פי רשימת הדרישות הצנועות אך ההגיוניות שהדודה בלומה הציבה בפניהם.

אחרי שפסלה את הדירה החמישים בגלל שחדר המדרגות נראה לה צר וקודר מידי פרש הבן הצעיר מהחיפוש בטענה שעוד לא נולד הקבלן שיבנה את הדירה שתשביע את רצון אימא שלו, הוסיף עוד כמה קללות ברומנית וסירב לדבר יותר על הנושא מטוב ועד רע.

הבן הגדול שהוא טיפוס קצת יותר עקשן ובעל כוח התמדה גדול יותר - דומה לאבא שלו מעידה עליו דודה בלומה – ממשיך לפקוד בנאמנות את משרדי התיווך שבכולם הפקידות מכירות כבר את קולו בטלפון ויודעות בדיוק איך להכין לו את הקפה כשהוא בא לספר בצער שגם את הדירה הזו אימא לא רצתה כי החלון בשירותים היה קטן מידי, או פח הזבל היה רחוק מידי, או ... לא זוכר כבר למה, אבל נכון לעכשיו טרם נמצאה הדירה.

אימא שלי שהדודה בלומה שייכת לצד שלה במשפחה אומרת שמהבית שבנו היא והדוד ז"ל בעשר אצבעות הדודה בלומה תצא רק על אלונקה.

אולי היא צודקת, אבל החיפושים נמשכים והיום התבקשתי לתרום את חלקי למאמץ המשפחתי של מציאת בית לדודה בלומה.

צלצלתי אליה לקבוע מתי אבוא לקחת אותה, אבל הדודה סירבה להסעה. "חבל על הדלק שלך." פסקה, "אני משלמת חצי מחיר באגד, ניפגש בצומת."

המתנתי לה, קצת מודאג, בתחנה, ולא יכולתי שלא לחייך למראה הקשישה אפורת השיער וקטנת הקומה (בגיל שמונים היא החליטה להפסיק לצבוע את שערה שנותר מקורזל ועבה כבנעוריה) שירדה בנחישות מהאוטובוס, לבושה בסוודר שסרגה לעצמה במו ידיה לפני עשרים שנה לפחות, נועלת נעלי ספורט ומטריה תלויה על זרועה.

"לפחות אתה לא מאחר כמו הבן שלי שהשעון תמיד בורח לו." נזפה בי, "ומתי כבר תתחתן? בחור יפה כמוך, תראה כמה אתה רזה, לא קר לך? לא פלא שקיבלת דלקת ראות, תראה איך אתה לבוש?" כרכה צעיף סרוג ביד על צווארי, "קח את הצעיף הזה. נו, קדימה. בוא ניסע לראות את המציאה החדשה."

המציאה החדשה היא דירת קוטג` מודרנית שניצבת בבלוק דירות שחברו להן יחד בשיטת הרכבת. הבלוק הזה עומד לצד תאומו הכמעט זהה ברחוב שקט באחת הקריות הכי יוקרתיות בארץ. הנוף המרהיב עין משקיף על עמק יזרעאל מצד אחד ועל הכרמל מהצד השני.

יש חניה בשפע, יש גינה מטופחת, יש עצים מוריקים, יש חצר ויש כניסה נוחה ישר מהרחוב, אבל הדודה מזעיפה פנים, מתבוננת סביב, מחפשת מגרעות ומחליטה שהחיצוניות של השכונה מזכירה לה בסיס צבאי.

מזל שבנה שמלטף את הכלב הנחמד בחצר לא שומע את דבריה. הוא נכנס לדירה, מברך את בעלת הבית - אישה צעירה וחביבה עם תינוק כבן שנה - ומוליך את אימו ברחבי הדירה.

היא עוברת מחדר לחדר ופניה הולכות ומתכרכמות מרגע לרגע.

יש מדרגות בדירה וזה לא טוב, הסלון קטנטן לטעמה, המטבח פעוט וחדר הכביסה צפוף. למה אין מקלחת גם למטה? השירותים בחדר השינה ממש קטנים, ולמה חדר השינה גדול כל כך? מה היא צריכה חדר שינה נוסף? ובשביל מה תקעו פה ממ"ד?

בעלת הבית מציינת בחיוך נעים שהיא מבינה רומנית כי גדלה אצל סבתא רומנייה ומנסה לפייס, לעודד ולרכך.

היא מספרת שאימא שלה כשעברה בשנה שעברה לבית קטן יותר בכתה שבועות תמימים עד שהתרגלה, אבל אפילו החביבות וההבנה שהיא מגלה לא עוזרים. הדודה מתכרבלת בסוודר שלה בפינת הספה, הבעה מסויגת על פניה, ורק התינוק המכוער והחייכן שנאחז בברכיה ומנסה לצעוד את צעדיו הראשונים מצליח להעלות חיוך על פניה.

הבן שלה עוד בודק את הממ"ד ואת השירותים נטולי המקלחת, אבל גם הוא יודע שחבל על הזמן - עוד דירה נפסלה.

אנחנו מעלים את דודה בלומה על האוטובוס כי חבל על הדלק, הרי יש לה הנחה באגד, ואחרי שהיא מתיישבת לבטח על המושב ומנופפת לנו לשלום אנחנו פונים משם איש לביתו.

"אולי בפעם הבאה תמצא משהו יותר טוב?" אני שרגא את הבן המדוכדך מעוד כישלון.

הוא מניד בראשו בעצב, " מהבית שלה היא תצא רק לבית קברות." הוא אומר בהשלמה, אבל לפני שאנחנו נפרדים הוא שואל אם אני מכיר עוד איזה משרד תיווך אמין בסביבה כי אולי בכל זאת?

ביליתי חצי מהלילה החולף בשיחה עם ידיד שלי שהחבר שלו זרק אותו לפני זמן מה בצורה מאוד לא חביבה ואחר כך הסתלק לעיר אחרת. הוא החזיק מעמד איכשהו עד שהנשמות הטובות גילו לו שהאקס שלו חוגג בזרועות אחר ואז נשבר ובא אלי, אומלל ומדוכא.

בניסיון לנחם אותו סיפרתי שגם אצלי המצב לא מזהיר וגם הבן זוג שלי (שהוא אולי כבר אקס) משתרלל לו בראש חוצות כאילו למכרים משותפים שלנו אין טלפונים שאפשר לדווח בהם על הנעשה באירופה.

הידיד העלה רעיון - לנקום באקסים שלנו על ההשפלה בסקס פרוע זה עם זה. זה היה מפתה לרגע, אבל למוד ניסיון מר אני יודע שסקס נקמה הוא תמיד ובכל מצב רעיון רע!

מותשים נרדמנו יחד באותה מיטה, אבל בבוקר לפני שהבנתי מה קורה...

אני לא חושב שאפשר להגדיר את מה שקרה כממש סקס, אבל בכל זאת, אחרי כל כך הרבה לילות בודדים היה טוב לגעת באדם אחר.

מצד שני ברור שהיינו ברירת מחדל איש לרעהו - הוא לא רצה בי כמו שאני לא רציתי בו.

נכון, היה תענוג, אבל הוא קצר וחולף ואחר כך לא יכולנו להביט אחד בשני מרוב מבוכה.

אני לא אתפלא אם בגלל רגע אחד של סיפוק גופני איבדתי אותו כידיד.

המצב עם החבר שאמור להגיע היום לארץ מאוד לא ברור. ביום רביעי האחרון הייתה מריבה ונאמרו דברים קשים.

עכשיו הכל מבולבל ואין לי מושג איפה אנחנו עומדים.

חבר שסיפרתי לו על הפארסה המטופשת שחיי הפכו להיות אמר שהוא מקנא ושאני חי בסרט.

אם החיים שלי הם סרט אז לא לסרט הזה רציתי ללכת - תביאו את הכסף חזרה!

בעצם מוותר על הכסף של הכרטיס, כפרה. רוצה רק שהסדרן יפתח וייתן לי ללכת מפה.

אני כותב בקיצור רב ככל האפשר - מינימליזם עלק - כמחווה לפלא השמיני שהלך ומחק את הבלוג שלו סתם ככה בלי אתרעה מראש.

יום אחד ספוג הבנאי יוגש לך חשבון על ההתעללות הזו במעריץ מספר אחד שלך!

ועכשיו דיווח מינימאלי ביותר על הקורות אותי לאחרונה : אחרי שכמה נשמות טובות טרחו לעדכן אותי במעלליו של החבר שלי בחו"ל - לא ניכנס לפרטים, אבל הוא שתה והשתולל ועשה שמח כמו שרק הוא יודע - כעסתי עליו כל כך עד שדאגתי לא להיות זמין בנייד וגם את הטלפון ניתקתי.

לפני הניתוק הייתה מריבה ענקית בטלפון והבהרתי לו שכל פרט ממעשיו בלילות הגיע אלי בשידור ישיר עם פירושים, הבהרות ואולי גם כמה הגזמות.

ועוד יש לו חוצפה לכעוס על זה ששמתי תמונות של איזה בחור בבלוג שלי. בחור נחמד דווקא. לאחרונה דיברתי איתו המון במסנג`ר. אתמול קשקשנו לנו קצת וההוא סיפר לי על עצמו דברים והגיע לתובנות שכבר מזמן היה אמור להבין, אבל משום מה בתחום הזה יש לו הצתה מאוחרת.

מפה לשם התחלנו לדבר על אהבות ואני שאלתי למי מהחברים הקודמים שלו הוא היה חוזר, מי מכולם היה האהבה האמיתית שלו?

הוא מיד שלף שם של בחור אחד (שדי מזכיר בהתנהגות שלו את נרי) ופתאום, תוך כדי שיחה, הוא קלט שבעצם מאז שהוא נפרד מהבחור הזה הוא לא אהב יותר אף אחד באמת.

פתאום הוא הבין שכמה שנים טובות מחייו הוא בזבז סתם לריק, ואני מקשיב לו ומבין שאם באמת אפרד מנרי ההווה שלו עומד להיות העתיד שלי.

מצחיק איך למרות שהוא נמצא באמריקה אני בישראל לשנינו ירד האסימון בבת אחת. מיד אמרתי לו יפה שלום, סגרתי את המחשב והתקשרתי לנרי.

"אתה בארץ?" שאלתי, "איפה אתה נמצא עכשיו? בוא, אני מתגעגע נורא."

"אני פה, פולניה לחוצה שכמוך." הוא ענה וצחק, ושנייה אחר כך נפתחה הדלת והוא עמד לפני.

מסתבר שהוא חזר לארץ כבר בבוקר ובמקום לבוא הביתה ולריב איתי הוא העדיף לשבת בדירה של השכן למטה. הוא חיכה עד שאני אלך לישון והוא יוכל להיכנס חרש למיטה ופשוט לקבוע עובדות בשטח.

טוב, אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו לא היה טעם לבזבז זמן על מריבות. הוא זרק הצידה את התיק שלו והתנפל עלי ומיד התחלנו לקבוע עובדות בשטח.

אני יודע שחוץ מלאכול, לישון ולקבוע עובדות בשטח נצטרך גם לקום מהמיטה ולדבר. הגיע הזמן להבהיר כמה עניינים. כמו שאני מכיר אותנו עוד נכונו לנו ויכוחים ומריבות לרוב ובשבוע הבא שוב אהיה לבד והוא שוב ישתרלל לו עם כוסיות בריטיות ממוצא הודי, רוסי והשד יודע מה עוד, אבל נכון לעכשיו הוא פה ואני פשוט מאושר.