פעם ראשונה שיצא לי להיות בלוויה שלא נאמר בה קדיש על הקבר. לא, זה לא היה בגלל שהוא היה הומו, או נשא, פשוט לא נשאר אחריו אף קרוב משפחה שיוכל להגיד קדיש.

למעשה זה לא היה צריך להפריע לי, הרי אני אפיקורס גמור ולא מאמין בכל ההבלים הדתיים הללו ובכל זאת... כמו שמפריע לי לאכול אוכל לא כשר בעליל (אני לא מהמהדרין, אבל כשמפזרים לי פירורי בשר אחר על הפסטה בשמנת אני נתקף חלחלה, ואפילו שברציו אני יודע ששמירת כשר זו הפרעת אכילה בני המעיים מכריזים שביתה) ככה אני מרגיש מוטרד כשבן אדם מובא לקבר ישראל ואין מי שיגיד אחריו קדיש.

דווקא כל הקרובים שלו כן הגיעו, בעיקר מהצד של האימא שלו, וגם קצת מצד האבא, למרות שבעצם הרי הוא היה מאומץ וכולם ידעו את זה, והזכירו זה לזה איך הוא בלט בצבעו הכהה בין כל האשכנזים האלו (המנוח היה ממוצא תימני) ודווקא המשפחה הביולוגית שלו - שהוא יצר איתה קשר אחרי שהוריו המאמצים הלכו לעולמם - לא הגיעה. אולי הם לא ידעו ואולי לא היה להם אכפת.

"אז ממה בעצם הוא מת?" שמעתי דודה רומניה אחת עבת בשר ורכוסה בצעיף ובמטפחת שואלת מישהו שעמד מאחוריה, מהדק את הכיפה לקרחתו, "מדלקת קרום המוח או מדלקת ריאות?"

"מה זה משנה איזה דלקת גמרה אותו?" התרעם המקריח במבטא רומני דשן, "בתכלס הוא מת מקומפליקציות של איידס."

"מי זה אלו שבוכים שם?" המשיכה הדודה להציק, מעיפה מבט חשדני בשלושה בחורים שבכו בלי בושה מעל הקבר הטרי – היחידים שהזילו אחריו דמעה.

"נו, מה? אלו החברים שלו, הפייגלעך." לחש לה בן לווייתה לחישה רועמת, וליתר ביטחון עבר ליידיש כשהסביר לה שהמנוח השאיר להם את דירתו, וציווה בצואתו שיוציאו לאור את הספרים שכתב - שלושה במספר, לא פחות - ולא נחה דעתו עד שלא גילה לה שההוא עם המעיל השחור הוא רופא שיניים והוא היה חבר של המנוח ארבע עשרה שנים תמימות, והוא זה שממונה על הוצאת הצוואה לפועל, ועוד הוסיף וציין שהמנוח, למרות שלא ראו עליו, היה האישה ביחסים בין שניהם.

עד שהמקריח ההוא סתם סוף סוף את פיו כבר הספקתי להצטער על הטרחה שטרחתי ללמוד מסבתא יידיש גיליתי אחר כך לבן זוגי שכמובן לא בא ללוויה, וחשב שאני מגזים לגמרי לבזבז יום חופש על לוויה של מכר ועוד אחד שנקבר כל כך רחוק.

"בקושי הכרת אותו, הוא הרי היה רק חבר של חבר של מיצי, בשביל מה היית צריך לנסוע עד בית קברות ירקון?" התרעם עלי.

"הוא גם היה קרוב של ב." - ידידה טובה שלי.

"לא שלה אלא של בעלה, וגם לא ממש קרוב אלא קרוב רחוק כזה, שלא לדבר שהוא בכלל היה מאומץ ככה שבעצם..."

"מה בעצם?" התרגזתי ויצאתי מהמיטה לחפש גרבי צמר כי רגלי מיאנו להתחמם. "לא די שהוא היה מאומץ וכל החיים הציקו לו בגלל זה אז גם עכשיו כשהוא מת ונקבר בלי קדיש אז..." ושוב נתקפתי שיעול מרגיז שהשכיח ממני את המשך המשפט.

רוני משך אותי חזרה למיטה, עטף אותי בחיבוק והתפלא שאני ממשיך להיות קפוא ולא מצליח להתחמם למרות כל מאמציו.

"בבית קברות נכנס לי קור לעצמות." הסברתי, "למרות שדווקא היה מזג אוויר נחמד. הייתה שמש ושמים בהירים וריח טוב של פריחת הדר. בדיוק במזג אוויר כזה הייתי רוצה להיקבר."

"שתוק כבר!" התרעם רוני ודחק בי מרפק, "בשביל מה היית צריך בכלל ללכת ללוויה הזו? אני לא מבין. כמעט שלא הכרת אותו, אז מה אם הוא היה נשא? למסיבות אתה לא אוהב ללכת, אבל ללוויות אתה רץ?"

"אני מתייחס ללוויה הזו כמו אל פרומו, הרי בלוויה שלי אני לא אוכל לראות מה קורה אז לפחות...."

"סתום!" התנפל עלי רוני, סתם לי את הפה ולא הניח לי לדבר יותר על הלוויה, ולכן לא הספקתי להגיד לו שאני מקווה שלפחות בלוויה שלי יהיה מי שיגיד אחרי קדיש.

 

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב

קישור לדף הראשי של הבלוג